ישנה טעות נפוצה, כביכול איסור רכילות הוא רק כאשר הרכילות היא שקר, וכפי שרגילים אנשים לומר לפעמים בביטול על שמועות שונות אודות הזולת: "זו סתם רכילות"…
מסתבר שזו טעות ישנה מאוד, שהייתה נפוצה כבר בימי החפץ חיים עצמו, כפי שהוא כותב בהלכה הנלמדת היום: "כל זה שכתבנו דאסור, הוא אפילו הוא אם הוא אמת גמור" – ומוסיף ומדגיש על כך (באר מים חיים ס"ק ח): "ומפני שרגילין העולם לטעות בזה, אאריך קצת מגמרא והפוסקים…".
אחת ההוכחות המעניינות שמביא לכך החפץ חיים היא מדברי הגמרא (מו"ק טז.) שמותר לשליח בית דין לספר לבית הדין שהאדם שאליו נשלח כדי להזמינו לדין – חירף את בית הדין באוזניו. ומנין? מכך שמצינו בתורה שכשמשה רבינו שלח לקרוא לדתן ואבירם, חזר השליח וסיפר למשה את דבריהם – "העיני האנשים ההם תנקר" וגו'. אומר החפץ חיים: מכאן שגם רכילות אמת היא רכילות. שהרי השליח סיפר למשה רבינו דברים נכונים, ובכל זאת, רק משום שהיה שליח בית דין הותר לו הדבר.
בביאורים ומוספים של 'דרשו' מוסיפים להרחיב את היריעה על כך, ומביאים פרטי דינים נוספים שלמדו הפוסקים מהוכחה זו. אחד הדינים הוא לעניין סיפור לשון הרע על בעלי מחלוקת: למרות שמבואר בירושלמי שמותר לספר לשון הרע על בעל מחלוקת, אין זה אלא בתנאי שהדבר יועיל להשקיט את המחלוקת. אבל ללא זה, הדבר אסור. שהרי דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת, ובכל זאת לא הותר לשליח לספר למשה את דבריהם, אלא רק משום שהיה שליח בית דין.