היום השישי של חנוכה הוא ראש חודש טבת, ומן העניין להביא מה דאיתא ב'בית יוסף' (בטור סי' תכ"ג בד"ה ועומדים) בשם ספר 'ארחות חיים' (הלכות ר"ח סי' ב) בשם רבינו יהודה הלוי, על נוסח תפילת המוספין בר"ח "ראשי חדשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם", שהכוונה בתיבת 'תולדותם' היא על כל התולדות – המעשים, שעשה האדם במשך כל ימי החודש. ביום ראש חודש ביד האדם לתקן את כל אשר שיחת משך ימות החודש, ולכן באה עולת ראש חודש, ככפרה ביום המכפר, ביום ראש חודש.
וממשיך ה'ארחות חיים' לבאר מה שאנו אומרים שם בתפילה: "זכרון לכולם יהיו ותשועת נפשם מיד שונא", שביום זה יש "זיכרון לפני ה' להנצל מן היצר".
גם ידוע מה שכתב הגה"ק רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע בפירושו על 'ספר קרנים' (מאמר ו אות א), שראשי התיבות של "תקבר בשיבה טובה" (טו טו) הם 'טבת', לרמז שבר"ח טבת נסתלק אברהם אבינו ע"ה, וזכותו הגדולה עומדת ביותר בהאי יומא דהילולא קדישא דיליה, כי 'רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא'.
ומעתה, קדושת ר"ח והארת הילולא קדישא מצטרפים לקדושת הנרות, והמשכיל יבין עד כמה קדוש היום לאדונינו.
(באר הפרשה)