הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"בין הזמנים" הסתיים לו, הרבה יותר מהר ממה שחשבנו שהוא יעבור. הספקנו רק שלושים אחוז מהתוכניות והחלומות שתיכננו לנו, להספיק מסכת זו וזו, לחדש על סוגיה זו, לנוח ממש סוף סוף, ואולי גם לשמוע את הרעש המקסים והלא מוכר של השקט. אך הנה, הסתיימה לה עונת המרגוע ולוח השנה מורה לנו: "אלול"!
כולנו גדלנו על דבריו חוצבי הלהבות של רבי ישראל מסלנט על כך ש"לפנים בישראל, כל איש יהודי אחזו פלצות מקול הקורא: 'קדוש אלול'". כולנו למדנו, שמענו וגם נחרדנו, באמת ובתמים, מסיפורי הבכיות והפחד, הפלצות הנוראה והחלחלה, שאפפה את העולם היהודי בדורות קודמים באלול.
ואת האמת? קשה לנו כבר לפחד בכל שנה, להיות חודש וחצי במתח אטומי, להתחלחל ולחיות בחשש נוראי. אולי זה לא יפה לומר זאת, אולי יש בכך חסרון, אך אנחנו אנשים עם עצבים חלשים. כל דבר קטן מוציא אותנו מדעתנו וקשה לנו, פיזית, וגם נפשית, לחיות תחת "פלצות". מסיבה זו, ככל הנראה, נותרה הפלצות האמיתית וחרדת האלול המבעיתה, דוקא ובעיקר בהיכלי הישיבות והכוללים, שם שומעים שיחות חיזוק, שם מצוי מרכז העצבים של החברה היהודית. שם, מקום הנבחרת המובחרת של כולנו, יכולים לצעוד עם האלול האמיתי.
ואנו, אם אנו לא מפחדים, רועדים כדגי הים ואחוזי פלצות, אזי לפחות נתעלה באלול מתוך שמחה ורוממות רוח, על כך שזיכנו הבורא יתברך ונתן לנו את אלול.
— אלול ושמחה, האם אין זה שני דברים סותרים?
יהודי אחד, נקרא לו ר' מוישה, נכנס לו לאכסדרת בית הכנסת "שבת אחים" ופגש את קלמן המנקה, אוחז בידו האחת במטלית רצפת ובידו השניה במקל ספונג'ה. ר' מוישה מביט קלמן המנקה ורואה כיצד הוא מקרצף את הרצפה, מטאטא לאחר הקירצוף במטאטא הגדול וכף האשפה ומנסה להסיר בכל כוחו את שכבות עטיפות הסוכריות, שהותירו הזאטוטים מחלוקת ממתקי "אבות ובנים". קלמן הרים עטיפות ממתקים, קילף מדבקה סוררת של תמונת רב פלוני, שאחד הילדים הדביק בטעות על הרצפה, במקום באלבום התמונות, וניקה את הרצפות. ר' מוישה, שחמל על גבו הכפוף של קלמן, שהיה יהודי מבוגר, טפח על שכמו של המנקה ושאל בחביבות: "תאמר לי ר' קלמן, שלשום נערך בבית הכנסת מעמד סיום הש"ס והרצפה שלאחרי החגיגה היתה שחורה משחור. אמש למדו כאן ילדים ואבות במסגרת 'אבות ובנים' ומחר, לאחר שתנקה שוב ביסודיות את המסדרון וחדרי בית הכנסת, יגיעו שוב הילדים וילכלכו. אז מדוע לטרוח שוב ושוב ושוב, כאשר אתה ואני יודעים נאמנה שגם מחר תצטרך להרים עטיפות ממתקים ולנקות את הרצפה מטביעות נעליים, כוסות חד פעמיות זרוקות ועלוני פרסומת מעוכים וקרועים?! למה לטרוח כל כך הרבה, כשמחר תנקה הכל שוב?!"
הביט קלמן המנקה בר' מוישה בארשת פנים לא מבינה בעליל:. "תמה אני עליך, ידידי ר' מוישה, שיהודי פיקח אתה. נכון שמחר שוב ילכלכו הילדים את האזור. אך לולי הניקיון היומי שאני מבצע, לולי שלאחר ה"סיום" עמלתי לנקות את הרצפות, ואילמלי שביום אתמול טיטאתי שוב את הרצפה, היתה מצטברת לה אשפה כפולה ומכופלת. הררי הלכלוך היו גבוהים פי כמה ואיש לא היה יכול להיכנס כך לתוככי בית הכנסת".
כשהמנקה מנקה את ביתנו, את בתי הכנסיות שלנו ואת רחובותינו, אנו שמחים ומרוצים. ובאלול, כך קיבלנו מתנה מופלאה מהקב"ה, אנו מנקים את הליכלוך הרוחני השנתי שלנו, מסירים את הררי האשפה שהצטברו בתוככי לבבנו, מטפלים בחורים ובסדקים שהצטברו באמצעות דבק-גבס פנימי, צובעים מחדש את חדרי הלב, מזמינים אינסטלטור לתיקון סתימה שכוחה, מוסיפים נורה במרפסת, במקום זאת שנשרפה, והנה אור חדש מאיר על ביתנו, דף חדש נפתח לו, ואנו יכולים להתחיל שוב מהתחלה, כשהכל כל כך נקי, כל כך מואר.
כל יהודי באשר הוא מתרומם בתקופה נפלאה זו, מי יותר ומי פחות. גם אם לא זכינו, בעוונותינו, להפוך ממש את עורינו ולהיהפך לבני אדם שונים בתכלית השינוי, הרי כל יהודי מתקדם בחודש אלול, מוסיף קבלות טובות, חיזוקים לנשמה. באלול, כמו באלול, הרי חוטאים פחות, מקפידים יותר ויותר על קיום המצוות והמעשים. לומדים טוב יותר, מתפללים טוב יותר, מברכים בקול ובכוונה, מכבדים יותר איש את רעהו ומשתדלים בכל הכוחות להיכנס טובים יותר לימי הדין והרחמים. גם אם ישנן נפילות, ימים פחות טובים, עדיין כל אחד יודע בעצמו שהאלול שלו אינו נראה ככל ימי השנה. שהרי אלול זה אלול…
ואם כן, אין שמחה גדולה מזו, שהנה אנו מתקדמים, אנו רוצים באמת להתעלות ולהתחזק, להשתפר ולהיות מרוצים וטובים לפני אבינו שבשמים. גם אם לא נצליח להשתנות מהקצה אל הקצה, הרי אנו משקיעים באלול יותר בלימוד התורה, בדקדוק הלכה, במידות טובות, בהוספת מצוות. מדברים פחות ופחות לשון הרע ורכילות ,מברכים ברכות בכוונה יתירה ומתקרבים באמת אל אבינו מלכנו, ה"ידיד נפש אב הרחמן" שלנו. זוהי באמת סיבה לשמוח!
הדברים מבוססים המה על דברי ספר החינוך, שכותב שהקב"ה עשה עמנו חסד מופלא, בכך שאיפשר לנו בכל שנה ושנה לעצור משגרת החיים, לעמוד ולתקן את מעשינו הרעים, לערוך בדק בית ולשוב בתשובה על החסרונות שלנו. עצם פקידתינו בכל שנה, כותב החינוך, מגיע ממידת רחמי ה' אלינו, כדי שסאת עוונותינו לא תעלה על גדותיה. בדק הבית והניקיון השנתי שלנו מאפשר לנו לשנות את המאזן, להתחבר אל ה"אדַמֶה לעליון" הפנימי שלנו, אל הרצון הכנה והאמיתי שלנו לעשות נחת רוח ליוצרינו ולהפיק מעצמינו את המירב.
בעל התניא זצוק"ל מגדיר את קרבת האלוקים המיוחדת של חודש אלול כ"המלך בשדה". בכל ימות השנה שוהה המלך בארמון המלוכה, המצוי אי שם בעיר המלוכה, סגור ומסוגר, מוקף בחומת ברזל ובטבעת שומרים הדוקה ומיומנת. והנה, בחודש אלול יורד המלך אל העם, מגיע לשדותיהם של פשוטי נתיניו, משוחח עמם, רוצה בקרבתם ובא עימהם בדברי פיוס ואהבה. בחודש אלול יכולים כל נתיני המלך לצאת מבתיהם, לעבור את הכביש ולפגוש את המלך בכבודו ובעצמו, להתחכך עימו, להתקרב אליו, לשטוח קשיים ומצוקות ולזכות לחנינה מלכותית בגובה העינים, ללא פרקליטים ושרים, אמרכלים ופקידים.
— והנה דודי ירד לגנו, אל גננו שלנו, הקרוב כ"כ, ו"אני לדודי ודודי לי". הבה וניפגש עם המלך!
● ● ●
לפני מספר שנים עליתי ירושלימה. שם נעצרתי בדרכי למול ערימות הספרים המשומשים, שעמדו למכירה במעלה רחוב גבעת שאול. דפדפתי, הרחתי ועלעלתי, שבוי בקסם הספרים, ספרי ההלכה, הפרשנות, השו"ת והקבצים התורניים המרתקים. עד שלפתע צדה עיני ספר בכריכה כתומה, בשם "החיים במחויבות", אותה כתבה רעבעצן אסתר יונגרייז. דפדוף זריז בספר הוביל אותי לגמוע מספר דפים משובבי לב ונפש, ולהחלטה זריזה, לרכוש את הספר לבני ביתי וגם לי. מאז הפך הספר המשומש, לאחד הספרים השימושיים ביותר בבתינו.
וכשאנו מתחילים כעת את ימי הרחמים והסליחות, ימי תשובה וכפרה, הנה קטע מתוק מדבש מתוך ספרה: בפרק שנקרא "סליחה" מספרת המחברת, ראשת ארגון התשובה האמריקאי "הנני", את סיפורה של ג'ודי תלמידתה, שניתקה קשר עם אחותה היחידה במשך 8 שנים ותבעה אותה על ירושתה של אמה לבית משפט הנכרי, ולאחר השיחה עמה, שיחה רוחנית מופלאה במעלת בקשת הסליחה, המובאת בספר, היא טלפנה לאחותה.
הרבנית יונגרייז מסיימת את הפרק בקטע הנפלא הבא: "לסיום אני רוצה להוסיף, שאף שנוצר רושם מהסיפור כאן, שהצלחתי לשכנע את ג'ודי לטלפן לאחותה במהלך שיחה מהירה, זה בהחלט לא היה פשוט כל כך. זה דרש הרבה שכנועים והפצרות. התנגדותה של ג'ודי משקפת דעה רווחת, שלפיה מי שמתקשר לבקש סליחה הוא החלש. אבל בעולם התורה ההפך הוא הנכון. זה אשר מסוגל להתנהג בענווה, להתגבר על האגו ולמחול על כבודו, הוא הגיבור האמיתי. התפיסות האלו מוחדרות לילדים מגיל צעיר מאד. את המידה שבה ערכים אלה משפיעים עליהם, הבנתי אחרי התקרית הקטנה שאירעה בבר המצווה של נכדי יעקב".
"זה היה באחד מאותם ימי קיץ לוהטים, אבל שמחת חגיגת הבר מצוה האפילה על החום. בני ישראל ואשתו רבקה אירגנו יום נהדר, ותשומת הלב שהקדישו לכל פרט ניכרה בזרימה החלקה של האירוע. הדרשה שיעקב נשא בקלות וברהיטות היתה המשמעותית מכל. היה רק פגם אחד, החלל הנורא שכולנו הרגשנו בשל חסרונו של בעלי, הוא היה כה מיוחד- האופן שבו בירך את כולם לשלום, דרשותיו מעוררות ההשראה שפשוט חדרו ללב, והאופן שבו רקד עם הגברים במעגל בעיניים עצומות, מודה לאלוקים. תמיד בשמחות אנו מרגישים יותר בחסרונם של יקירנו, אבל חזרנו ואמרנו לעצמנו שעלינו להודות על הזיכרונות מהשנים שהיה איתנו. החגיגה עמדה להסתיים. אנשים החלו להיפרד, ואני חיפשתי את נכדי הקטנים ביותר. "איפה הם"? שאלתי את רבקה.
"הם איבדו את הסבלנות ויצאו לשחק בחוץ".
קודם לכן, כשהגעתי לבית הכנסת, שמתי לב שהרבה ילדי חסידים שיחקו בחוץ. תמיד ראיתי בילדים אלה שמשחקים ורבים ביידיש, משהו חביב ומקסים. אהבתי להתבונן בהם, לשוחח איתם ולשאול אותם שאלות בנושאי פרשת השבוע. לפיכך שקלתי אם למרות החום כדאי לי להצטרף לנכדי ולראות כיצד הם מתקשרים עם ידידיהם החדשים. בדיוק אז הגיע אלי בריצה נכדי בן החמש יוסף, אחיו הצעיר של יעקב והכריע את הכף.
"סבתא, בואי מהר!" הוא קרא. "כמה ילדים צוחקים על עקיבא". עקיבא הוא בנה בן החמש של ביתי סלובי, ושני בני הדוד האלה הם חברים נהדרים. "מה?" קראתי בקול דרמתי בכוונה, "זה נורא! איך ילדי חיידר יכולים לעשות דבר נורא כזה, ועוד בשבת קודש! בוא נלך לחקור את העניין". בחיוך מלא סיפוק אחז יוסף הקטן בידי, סמוך ובטוח שאטפל בעניין. הוא הוביל אותי החוצה, ואכן מצאנו את עקיבא עומד לבדו ונראה מנודה.
"מישהו לעג לך?" שאלתי.
עקיבא המשיך לנעוץ מבטים במדרכה וסירב לענות.
"כן", יוסף התערב. "בואי, אראה לך איפה הילדים האלה". ושם במרחק צעדים ספורים בלבד, עומדים במקום שבו ראיתי אותם קודם לכן, היו שישה או שמונה ילדים קטנים. הם היו הילדים הכי מתוקים שאתם יכולים להעלות על דעתכם. לבושים בבגדי השבת שלהם, עם הפאות הארוכות והכיפות השחורות הגדולות, הם נראו כמו תמונה.
"האם יכול להיות שמישהו כאן, חס וחלילה, לעג לעקיבא?" שאלתי ביידיש.
השתררה דממה, כשכולם מביטים בי בפליאה.
"אם לא עשיתם זאת, הגידו לי", המשכתי, "אבל אם כן עשיתם זאת, עליכם להתנצל. כולכם יודעים איזה דבר נורא זה לפגוע במישהו. בוודאי למדתם ב"חיידר" שאסור להלבין פני אדם ברבים. זה החטא הכי גדול!"
עדיין היתה דממה.
"מי יהיה הראשון?", שאלתי, "להראות את הדרך ולבקש מעקיבא סליחה?"
בלי לחכות לתשובה הסתובבתי וצעדתי לעבר עקיבא, שעדיין עמד לבדו. הילדים כולם הלכו בעקבותי, ואחד אחד ניגשו לעקיבא ואמרו: "אני מצטער".
צחקתי בשמחה, ושוב נדהמתי מכוחו של החינוך על פי התורה. אילו באתי בבקשה כזאת לכל קבוצת ילדים אחרת, רוב הסיכויים שהייתי זוכה בזלזול. אבל הילדים הקטנים האלה, בגלל הרקע התורני שלהם, באו לבקש סליחה. בעודי מתבוננת בהם, התנגן בראשי השיר שאנו נוהגים לשיר בבית הכנסת לכבוד התורה: "זהו עץ החיים בשביל אלה שאוחזים בו… דרכו היא דרך הנועם וכל שביליו שלווים".
ומסיימת הרבנית יונגרייז וכותבת: "אילו ג'ודי קיבלה חינוך תורני, לא הייתי צריכה להתאמץ כל כך כדי לשכנעה להתקשר לאחותה. כמו אותם ילדי חסידים היא היתה מבינה שלעשות את הצעד הראשון, לבקש סליחה, אינו מעיד על חולשה, אלא על כבוד וכוח. אבל אילו היתה לה מחויבות לתורה, אולי כל סיפור הניתוק ביניהן כלל לא היה קורה".
● ● ●
בראיון לתקשורת האמריקאית הובא בהרחבה, פעמים רבות, סיפור חייה המיוחד של רעבצען יונגרייז, כפי שהיא נקראת בארה"ב. "יש אנשים שכשנשברות להם ביצים, הם בוכים ומתלוננים. ויש אנשים שיקחו את הביצים שנשברו ויעשו מהן חביתה טובה", אומרת הרבנית יונגרייז, כשהיא נדרשת לתאר את פילוסופיית החיים שלה. "אני מלמדת אנשים לעשות חביתה טובה. כשהיינו בגטו, אבי ז"ל, רבי אברהם יונגרייז, לימד אותנו שחייבים לחשוב שיהיה טוב, אפילו אם זה אומר שלפעמים אתה צריך להשלות את עצמך. בשואה, בשביל להחזיר לנו תקווה, הוא היה לוקח מדי יום חתיכת לחם קטנה מהמנה הזעומה שהיתה מוקצבת לנו והיה אוסף את החתיכות לשבת, כדי שנוכל לברך בשבת 'המוציא לחם מן הארץ'. פעם, כשאבא שר את 'שלום עליכם מלאכי השרת', אחי הקטן אמר לו, 'אני לא רואה את המלאכים'. אבא אמר לו, 'המלאכים זה אתם, ילדי היקרים'. הייתי רעבה, מלאת פצעים וחלשה, אבל הרוך של אבא והדברים שאמר בקולו הנעים נתנו לי להבין שאנחנו נעמוד בזה. אבי איבד בשואה את הוריו, אחיו ואחיותיו, את ביתו, כבודו ובריאותו. הוא יכל בקלות לשקוע בדיכאון או לנסות לברוח מהמציאות. אבל הוא אמר לנו: "אנחנו פותחים בחיים חדשים. לא סתם נשארנו בחיים, אנחנו חייבים לשנות את העולם, להפיץ את היהדות".
● ● ●
לפני כשנה התוודענו בצער על פטירתה של הרבנית יונגרייז ע"ה, שחוללה שינוי רוחני עצום בקרב רבבות יהודים בארה"ב וספריה, המעוררים לחשבון נפש פנימי ותורתי, נמכרו בכל רחבי העולם במליוני עותקים. יהי זכרה ברוך.