"האיש הנבון, אם בא היצר לפתותו לשנוא את חבירו, צריך להוכיחו על פניו ולומר לו: מה לך יצרי שתמיד תרדפני ותפתה אותי לשנוא את חברי, הלא בכל רגע ורגע שהנך מכניס שנאה בלבי על חברי, הרי אתה כמכניס בשר חזיר ממש לפי.
ומה שאתה מסיתני לשונאו, אי אפשר לי בשום אופן להבין על מה עלי לשונאו, כי נתברר אצלי שאיננו אשם בשום דבר כלל, והנך חפץ להכשילני לחשוד בכשרים.
רק להיפך, תרעומת גדולה יש לי עליך, ועלי לשנוא אותך תכלית שנאה, שאתה יותר שונא לי ממנו, כי אתה גורם לי שאהיה שנאוי ומתועב בעיני ה', ועל כל רגע ורגע עלי לעבור על לאו ד'לא תשנא את אחיך בלבבך', שהוא עוון פלילי מאוד.
וכבר הכרתיך לשקרן, בראותי כי על כל מצוה ומצוה ממצוות ה' שברצוני לקיימהּ, אתה בא בטענות שונות ומפתה אותי לבטלהּ, או להיפך, אם בא דבר עבירה לידי וברצוני שלא לעבור עליו, אתה בא אלי בטענות שונות, ומראה לי צדדי היתר על העבירה, ולולא שהתגברתי עליך בחסדי ה' יתברך הרבה פעמים, כי אז כבר גרמת לי שהייתי שקוע בעבירות עד אין לשער.
וכללו של דבר, אחרי נסיון זמן רב, ואחרי פשפוש במעשים הרעים שעשיתי, אני מוצא כי אתה בעצמך גורם לי לכך, ומהיום והלאה אין לי שום תרעומת ושנאה על חברי, יברכהו ה' בכל עניניו.
ובוודאי, אם ישים האדם דברים אלו נגדו, לא ילכד במצודת יצרו הרע ותסור השנאה מלבו, משום שיבוא הדיבור שמברך את חבירו ויבטל מחשבתו הראשונה".
[אהבת ישראל פרק ד, בשינויים קלים]