"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (במדבר ט"ו, ל"ח)
מצוות הציצית חביבה ונעימה היא לבני ישראל לדורותיהם, חיבבו הם ביתר שאת את קיומה; לא די שמקיימים זאת המצוה בלבישת הציצית כתיקונה וכהלכתה, ככל פרטיה הלכותיה והליכותיה, אלא אף מהדרים הם להביט ולהתבונן בה, כמו גם ממשמשים הם בציציותיהם מפעם לפעם. הליכות אלו הפיקו ולמדו מפרשתנו – פרשת שלח, העוסקת גם במצוה נעלה זו.
שנו חכמים זכרונם לברכה במסכת מנחות (מג ב) על הכתוב בפרשתנו: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם'" – "תנא וראיתם, וזכרתם, ועשיתם, – ראיה מביא לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה".
דברי הגמרא הללו נמצאו ללמדנו לנכון, כי עיקר קיום מצוות ציצית היא, שנגיע ע"י הראיה לזכירה ועשיית המצוות. על כך עוררונו פוסקי ההלכה, כי נכון וראוי להביט ולהסתכל מתוך כוונה מיוחדת בציצית. ענין זה נפסק בשו"ע סימן כד סעיף ג, בשם רב משה גאון: "טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה כשמברך".
"ויראו את אלוקי ישראל"
דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בארוכה כי ההבטה בכנפי הציצית וראייתם, מזכירה לנו את הבורא יתברך, וכך מצוטטים הדברים במדרש תנחומא שכתבו: "ומתוך שהוא רואה אותו, זוכר את קונו שנאמר 'ויראו את אלוקי ישראל'. 'וראיתם אותו' ולא אותה, שאם עשיתם כן, כאילו כסא כבוד אתה רואה'. במשנת רבי אליעזר מובא: 'לפיכך ציווה הקב"ה את ישראל להניחו (ציצית) על טליתיהן, ואילו הן מסתכלין בכסא הכבוד, ומתיראין ממי שאמר והיה העולם'".
לא בכדי עוררו רבותינו הצדיקים על הענין, למשמש בציצית במשך היום מפעם לפעם, בכך סברו כי מעוררת היא ליראת שמים, וכדברי המדרש הנ"ל: "ומתייראים ממי שאמר והיה העולם".
תא חזי את דבריו המפורשים של ה'בית אהרן', להרה"ק רבי אהרן מקארלין [פר' שלח], הכותב כי יש בהסתכלות בציצית ענין סגולי להתעורר בירא"ש, וכלשונו: "'ראיה' אותיות – יראה, כי ראיית הציצית מעוררת יראת שמים" ע"כ.
בספרי גדולי הדורות מצינו עוד מנהגים, שנהגו בהם ישראל קדושים מרוב חיבוב מצוות ציצית, ונביא את מה שכתב המהרש"ל ב'ים של שלמה' (יבמות פ"א סוס"י ג): "נהגו המדקדקים לכרוך הציצית סביב הקמיצה בעת ק"ש, וסודו עמוק, וסוד ד' ליראיו".
וציוונו על מצוות ציצית
על כל בני ישראל מוטל לקיים את המצוה בסילודין, מתוך שמחה של מצוה, ואף על פי שתדירה היא מידי יום ביומו, בל לו להפוך אותה למצוה קלה שאדם דש בעקביו. וכך מסופר על הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל, שטרם השיב נשמתו הטהורה לאביו שבשמים בחוה"מ סוכות (י"ט בתשרי תקנ"ח), החזיק בידיו את אגודת ארבעת המינים ובכה. שאלוהו תלמידיו: "ילמדנו רבינו, מה מקום לבכיה זו, והלא רבינו עסק כל ימיו בתורה בטהרה ובפרישות, ומה לו כי יבכה?".
השיבם הגאון: "הן כאן בעלמא הדין במחיר עשרים גראשן, יש באפשרותנו לקיים את המצוה החביבה והיקרה של נטילת ארבעת המינים, ומצוות לבישת ציצית, ואולם בעלמא דקשוט, אפילו אם נתֵּן כל חללא דעלמא, כדי שנזכה לאחוז כמעט רגע את אותם ציצית וארבעת מינים, לא יתאפשר לנו הדבר. ועל דא קא בכינא, על קיום המצוות החביבות דאזלה מינאי!"
זהירות מיוחדת הפליגו גדולי הדורות בזאת המצוה. ולא זו בלבד, אלא ראו לנכון להקפיד לעורר את בני ישראל על מצוות הציצית, וליתן את עיניהם וליבם לתור אחר הקפידה במצוה זו.
כך גם מובא ב'פאר הדור' על מרנא בעל החזו"א, שאב אחד הגיע עם בנו לחזו"א ותינה בפניו את צרתו, שבנו אינו לומד ואף אינו מעוניין להתפלל כדבעי, החזו"א הרהר וחשב וענה לו: "תבדוק את הציצית של הבן שלך, ואם אין זה מהודר תקנה לו ציצית חדשה, וזה ישפיע על היר"ש שלו!". ואכן כך היה, האב קנה לבנו ציצית מהודרת, ואט אט החל הבן להתעלות יותר בתורה ובתפילה.
זה קלי ואנווהו – במצוות ציצית
נאה להסמיך עובדא אצל מרנא ורבנא בעל החתם סופר זי"ע, כאשר אינה לידו טלית מצויץ ונאה, ויעלוז לבבו ונפשו גם יחד, עדי שחקק שמחתו עלי גיליון, באחד מתשובותיו המפורסמים (חת"ס שו"ת ח"א סי' ו') וזל"ק: "זה לי שבועות היה כאן איש אחד מק"ק יערסלב, ובידו ציצית שזורים יפים מאוד, והעיד לי שהמה מנופצים לשמה. ואע"ג שיש לי בתוך ביתי הרבה כפול שמונה, ומנופצים לשמה העשויים פה על פי כשרים, מ"מ לקחתי ממנו להיותם יותר יפים"- – –
ההסתכלות וההבטה בציצית – סגולה היא
אף ענין סגולי מצינו שיש בהסתכלות על הציצית – כך קבעו רבותינו מאורי הדורות. ויש שהביאו כי אף על מידותיו של אדם משפיעה ההבטה בציצית, ויכול להשיג את המידות המתוקנות והישרות. ראה דכתב ב'כף החיים' (סי' כ"ד סקכ"ה) בשם השל"ה הקדוש: "הסתכלות בכנף הציצית טוב להסיר הכעס, כנף בגימטריה כעס".
כדברים הללו תמצא בדברי הגה"ק 'החפץ חיים' בחתימת ספרו 'שמירת הלשון', עורר עצות סגוליות להתגברות היצר הרע, ובנקל יהיה לו לאדם לתקן את מידותיו כראוי וזה לשונו: "מה נכון הוא לראות הציצית כמה פעמים ביום, ובפרט בעת שעולה איזו מחשבה שאינה טהורה על ליבו או כעס, טוב מאוד להסתכל אז בציצית, ואז יפקע היצר".
מצוות הציצית אף מסוגלת היא בשמירת הקדושה והעיניים. וכך הביא הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זי"ע בספרו 'מנחם ציון' (דרושים לפסח) וזלה"ק: "כל המצוות הן סגולות כמו ציצית שהיא סגולה לכל, לבל יתורו אחרי לבבם ועיניהם סרסורי דעבירה".
ציציות הטלית הבריחו חיות רעות
מסופר על הגה"ק רבי יעקב יושע, בעל 'פני יהושע' זצ"ל, שפעם אחת בימות הגשמים הלך לביהמ"ד, ואותו חורף היה קשה במיוחד. חיות רעות התהלכו בדרכים, וכל בני העיר היו ספונים בביתם מאימת החיות הטורפות, ואילו הפנ"י שלא ידע מן הסכנה, יצא לרחוב העיר כשהוא לבוש בציציות טליתו ועטור בתפילין. אנשי העיר אשר ראוהו בלכתו, הביטו אחריו מחלונות הבתים לדעה מה יעשה לו, והפנ"י עטוף בטליתו הולך בדרכו בלי לחוש כלל.
ויהי בלכתו בדרכו, לפתע חש הגאון באיזה בריה המהלכת לקראתו, הפשיל את טליתו מעל פניו, והנה לפניו אריה, אך ראה זה פלא, תיכף בהביטו עליו, באותו רגע נסוג הארי וברח מפניו, ועיני בני העיר רואות את המופת הגדול הזה, כיצד נתקיימו ברובם הפסוקים, "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (מובא בספר 'רשומים בשמך').
סיפר הגאון רבי משה הערש פוקס אב"ד גראסווארדיין, כי פעם בא קרוב משפחה אל הגאון רבי מנחם כץ אב"ד צעהלים, וביקשו לבוא עמו לפרעשבורג, כדי להשתדל אצל רבינו החתם סופר, שיתן לו כתב קבלה על הלכות שחיטה, דבר שיהיה לו לתועלת רבה, ויקבל על ידי כך משרה בנקל. מילא את מבוקשו.
באמצע הדרך שאל אותו רבי מנחם, אם למד היטב דיני שחיטה – כדי שלא יבוש ולא יכלם כשהחת"ס יבחן אותו. השיב האיש כי איננו ירא מאומה, כי הוא בקי בטריפות כרבי יוחנן… ומלבד זה, טען, הוא יודע שהרבנים אינם לומדים כל כך דיני שחיטה, ורק עוסקים בהלכות ציצית וכדומה…
כאשר באו לפני החת"ס, הציעו לפניו את בקשתם. הנהן החת"ס בראשו כמי שמוכן למלא את בקשתם, אולם מקודם, אמר החת"ס, הוא רוצה לשאול את האיש איזה דין ב…הלכות ציצית.
ה'שוחט' לא ידע להשיב, ונרתע לאחור. אמר לו החת"ס: "סע נא עתה לביתך, ולמד דינים אלו אשר נחוצים המה לכל ישראל כשר, ועד שתבוא בחזרה, תלמד אף גם הלכות שחיטה. אז אמלא את בקשתך ואתן לך קבלה כראוי וכיאות". ויהי לפלא.
('ספרא דמלכא' – אוצר אמרות החת"ס בהוצאת 'עוז והדר')