בפרשת השבוע אנו למֵדים על טומאת 'אוהל' על ידי המת הנמצא בתוכו: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא". משום טומאה זו, אין הכהנים רשאים להיכנס לבית שהמת בתוכו; ובטומאה זו קיימת השאלה היחידה הנוגעת לטומאת כהן בעודו עוּבָּר – האם מותר לאשת כהן, אשר רשאית להיטמא למת, להיכנס לאוהל המת כשהיא מעוברת?
וכתבו הפוסקים שאין איסור בדבר, אף כאשר קרבו ימיה ללדת ובודאי תלד שם, כיון שמחצית מהילודים הם נקבות, שאינן אסורות בטומאת מת, ומקצת מהזכרים הם 'נפלים', ונמצא שהזכרים ברי קיימא הם מיעוט, והולכים אחר הרוב.
ובזמננו, שניתן לברר על ידי בדיקות אם העובר זכר או נקבה, התעוררה השאלה מחדש – האם מותר לאשה לכתחילה ללדת בבית חולים שיש בו מת, או שצריכה לברר תחילה אם העובר הוא זכר? ואם כבר נבדקה וידוע כי מדובר בזכר, האם אסורה לכתחילה להיכנס לבית חולים שיש בו מת?
והורו הפוסקים כי אין חובה לברר אם העובר זכר או נקבה, אולם אם נבדקה וידוע כי מדובר בזכר – יש אומרים שאסור לה לכתחילה ללדת בבית חולים שיש בו מת; ויש אומרים שאף באופן זה מותר לה להיכנס לבית החולים. וכמובן שאם קיים חשש כלשהו של פיקוח נפש – מותר לכל הדעות להיכנס.
ותינוק כהן – אין חובה להוציאו מבית החולים (שיש בו מת) כל עוד אמו שוהה בו, כיון שהפרדת התינוק מאמו היא בגדר סכנה. אולם, יש שהורה כי אם הדבר אפשרי ואין כל התנגדות מצד הרופאים – יש להוציא את התינוק כעבור עשרים וארבע שעות מהלידה.
[משנ"ב שמג, ג; ביאורים ומוספים דרשו, 18]
לפי הסטטיסטיקה נולדים חמש אחוז יותר זכרים