כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (שמות יט, ח)
ידידיו הקרובים של אבא, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, או אלו שלמדו עמו בחברותא, היו מוכרים לסבא ה"סטייפלער", וזכו להתקרב אליו בעקבות הקשר ההדוק שהיה בין אבא לסבא. אחד מהם הוא רבי ישראל יפת. הוא היה בחור צעיר בישיבת פוניבז', כשדפק ביום בהיר אחד על דלת ביתנו ואמר לאמא בפשטות: "נפשי חשקה בתורה, רוצה אני ללמוד עם הרב בחברותא".
אמא נכנסה לאבא ואמרה לו: "בחור אחד שנפשו חשקה בתורה רוצה ללמוד עמך". אבא הורה להכניסו, תהה על קנקנו דקה או שתיים והשיב בחיוב. מאז למדו יום-יום במשך כשמונה שנים רצופות… (שנים רבות לאחר מכן, כשהיתה רעייתו מבקרת אצל אמא, ביקשה אמא ליהנות אותה, ועל כן היתה קוראת לעומתה, כמשחזרת את הפגישה הראשונה: 'נפשו חשקה בתורה… נפשו חשקה בתורה…')
בסיום הלימוד היומי המשותף היה אבא יוצא אל הכולל. בדרך היה נכנס לבקר את סבא רבי יעקב ישראל, כשהבחור ישראל יפת מתלווה אליו. כך זכה ישראל לחיבה מיוחדת מצד סבא.
פעם ביקש חברו של ישראל יפת לרכוש את כל ספרי 'קהילות יעקב' שחיבר סבא. סבא היה נמנע מלמכור סטים שלמים, כדי שלא ישכבו הספרים בארון, אלא היה מוכר רק את הכרך על המסכת בה עסק הקונה באותו זמן. אותו חבר ביקש מישראל שיפעיל בעבורו 'פרוטקציה' אצל סבא כדי שימכור לו סט שלם. ואכן הדבר עלה בידו…
באותה שעה לא היה הסכום הדרוש בידיו של הבחור, וישראל יפת כתב בעבורו שטר ערבות לפירעון החוב ומסרו לסבא. אחר כחודשיים הגיע הבחור ושילם את חובו, אולם סבא שכח להחזיר את השטר, ולישראל לא היה נעים לבקש…
כעבור מספר ימים, בשעה שאבא וישראל למדו את לימודם הקבוע, נשמעו לפתע נקישות מקלו של סבא, המטפס בכבדות במעלה המדרגות לביתנו. הוא התנשם והתנשף עקב מאמץ ההליכה, הושיט לישראל את השטר ושח לו בצער רב: "אוי ואבוי! הלוא אסור להשהות שטר פרוע בבית! אוי לי שעברתי על איסור זה!"
מצוקתו של הרב שך
רבי ישראל יפת זוכר סיפור מעניין אחד שלימד אותו עד היכן מגעת דבקותו של הרב שך זצ"ל בתורה:
כשנולד אחי הצעיר רבי יצחק שאול, ביקש אבא מהרב שך שישמש כסנדק בברית. ביום הברית ביקש אבא מישראל כי יביא את הרב שך במונית אל ביתו של סבא, שם עתידה השמחה להיערך. הרב שך מיאן לנסוע במונית, והלך עם ישראל ברגל לביתו של סבא. (רבי ישראל העיד כיצד יצא סבא הסטייפלר לקראת הרב שך, וקיבל את פניו כשהוא 'מכריח' אותו להיכנס ראשון…)
מאחר שהקדים להגיע, ישב הרב שך ושוחח עם סבא בדברי תורה. הוא סיפר לסבא כי כבר מספר שבועות הוא טרוד בקושיה עצומה, ומפני כך הוא מתקשה במסירת השיעורים בישיבה.
ישראל הבין כי זוהי קושיה במסכת הנלמדת בישיבה, אולם כשהציג הרב שך את הקושיה בפני סבא, התברר לישראל כי הקושיה היא במסכת שונה לגמרי, ואין כל קשר בינה לבין השיעורים הנמסרים בישיבה. כל טרדתו של הרב שך נבעה מדבקותו בתורה, והיא זו שהפריעה לו להתרכז בעניינים אחרים…
סופו של מעשה, שסבא הראה לרב שך כי החזון איש כבר עוסק בקושיה זו ומיישב אותה. הרב שך שמח מאד והודה לסבא מעומק לבו על ש'סייע לו במצוקתו' והחזיר אותו לשלוותו!
אגב, בהמשך שלח הרב שך בידיו של ישראל את ספרי ה'אבי עזרי', דורון לאבא, וביקשו לומר לו כי הוא חפץ לקבל את הערותיו על הספר.
תורה ורק תורה
בכל עת ובכל שעה ראינו את סבא לומד – זה מה שעשה בכל שעות היממה. לפעמים עסק בתורה מתוך ייסורים גדולים. גם כשהיה חולה וגופו להט מחום, לא פסק מלימודיו. "אמנם קשה לי ללמוד", אמר, "אך קשה לי יותר שלא ללמוד… לו הייתי לומד רק כשנוח לי, הייתי נותר עם הארץ גמור". פעם אף התבטא: "העינוי הגדול ביותר שיש לי בתשעה באב הוא שלא ללמוד"…
סבא הסטייפלר היה חרד מביטול תורה ולו לרגע קט. גם בלילות שבת, כששרר חושך בבית, היה יושב ומשנן משניות בעל-פה. מימי בחרותו ועד סוף ימיו לא היתה שנתו מסודרת – הוא היה לומד ולומד, עד שנפל בעייפותו על מיטתו או על הסטנדר. מחזה שכיח היה לראותו מתנמנם על כסאו כשפיו ממלמל משניות. לעיתים היו מוצאים אותו בבוקר השכם, כשהוא עדיין שקוע בתלמודו; הוא למד ולמד עד אשר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית… כבר בשנות בחרותו בנובהרדוק יצא שמו בכל עולם הישיבות כמי שלומד בהתמדה סדרים של שלושים שעות רצופות!
בספרו 'תולדות יעקב' מצטט אחי רבי אברהם ישעיהו את סבא: "יש הסוברים שאפשר להשיג השגות גבוהות בכל מיני אמצעים ודרכים, ואינם יודעים כי עיקר גדלותו ורוממותו של האדם בא לו אך ורק על ידי לימוד התורה".
אכן, על ידי לימוד התורה בעמל ובמסירות נפש מוחלטת בכל מצב וללא כל תנאי, התעלה סבא התגדל והתרומם, וזכה לכל המעלות של העוסק בתורה לשמה.
לנערי בר-מצוה שבאו להתברך מפיו היה עורך חישוב, כי יכולים הם להתמיד וללמוד מדי יום במשך שתים עשרה שעות (שמונה שעות לשינה, שעתיים לתפילה, שעתיים לאכילה ולשאר צרכים, והיתר ללימוד). הוא אף נהג להזהיר את בני התשחורת, כי אם ילמדו רק שמונה שעות ביממה, ויבטלו ארבע שעות, או-אז תגרום הבטלה להפסד של כל תורתם, חלילה, בבחינת 'אם תעזבני יום – יומיים אעזבך'.
עם זאת, הסביר פעם לאחר משואליו, כי על ידי לימוד יומי בן 12 שעות יכול אדם להיחשב 'תלמיד חכם', אך ודאי שאין די בזה כדי להיות 'גדול' באמת…
אכן, מי כסבא יכול לומר כן!
(מתוך הספר 'בית אמי')