ד' סיון תשס"ט
רבי פנחס פיינשטאט מטורונטו, קנדה, כבר מתקרב לגיל 90. יומיים לפני חג השבועות הוא מתאשפז עקב בעיה בלב – וזאת בנוסף לבעיות רפואיות שונות מהן סבל בתקופה האחרונה. מקורבו רבי משה יעקב קנר יוצא לשהות לצידו בבית החולים.
בהגיעו לשם פגש את רבי פנחס במצב רוח מדוכדך. ממש שלא כפי דרכו. רבי פנחס התבונן בנכנס במבט כבוי וכמעט שלא דיבר. הנה מגיע שבועות, מתן תורה… אקדמות… עשרת הדברות… ואני שוכב כאן במרכז גויי – רחוק מהכל. בחוץ שררה עננות כבדה, שהתמזגה במצב רוחו…
הרב קנר לא מצא מילים לומר ופשוט שתק. לא מצא איזשהו עידוד בהתבוננו בכל מה שעבר על רבי פנחס בחודשיים האחרונים. רק משפט אחד בקע מפיו, וליבו בל עמו: "רבי פנחס! איננו יודעים איזו טובה יכולה לצמוח משהותנו פה!"
הרב קנר התכוון במשפט הזה לתועלת הרפואית שתצמח עבורו מהשהות בבית החולים – אך בשמים ייחסו למשפט הזה משמעות הרבה יותר עמוקה!…
באותו חדר, בבית החולים "סאניברוק", היה מאושפז חולה לב נוסף שכפי הנראה היה אמור להשתחרר כבר באותו יום. שום דבר בהתנהגותו של החולה לא גרם להרב קנר לחשוב שהחולה הנוסף הינו "בן ברית", ובפרט שטורונטו הינה "עיר שרובה עכו"ם". אמנם, לפתע החל החולה לדבר איתם באידיש, ודיבוריו התגברו כאשר הבחין שרבי פנחס מניח תפילין.
"איך בין א איד!" הודיע השכן החולה. אני יהודי. קוראים לי מאיר מנדל, יליד 'שידלאווצה', ממשפחה גוראית. סבא שלי מצד אמי היה חסיד אוסטראווצה. לקראת הבר מצוה הוא לקח אותי לרבי יחזקאל'ע באוסטראווצה הי"ד שהניח לי תפילין בפעם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן פרצה המלחמה…
ההמשך היה מובן מאליו – – –
גלי התקופה הסוערים הובילו את הבחור הצעיר לתהום הפעורה – משם לא חזר מעולם!
*
בינתיים הסיר רבי פנחס את תפיליו, רמז להרב קנר ואמר: היהודי הזה לבטח כמעט ולא הניח תפילין מאז הבר מצוה, אולי ננסה לשכנע אותו לקיים שוב את המצוה? הרב קנר הציע זאת למאיר מנדל והוא דחה את ההצעה. "אני חייב לחשוב על זה, ואם אהיה מעוניין אודיע לך".
המשמעות הייתה ברורה 'לא' החלטי – אם כי נימוסי.
רבי פנחס, שעד לאחרונה שכב מדוכדך באפיסת כוחות, חזר לעצמו באחת. התיישב על מיטתו ואמר: "מאיר מנדל, זו היא הזדמנות! כאפט אריין!" (תחטפו אותה). גם בעולם המסחר, בביזנס, צריך לדעת לתפוס את המומנטום!"…
מאיר מנדל דחה שוב. "עכשיו אני לא יכול".
רבי פנחס חזר 75 שנה לאחור ושב להיות אותו פרח-חסידי מתלהב. השמחה של מצוה בקעה מעיניו, אך חכמתו עמדה לו לנצור את האש בלבו פנימה ולא לכפות דבר על מאיר מנדל. לבסוף התפרצה מפיו הלבה הרותחת, אך לא כלפי מאיר מנדל אלא כלפי הרב קנר:
"משה, אם תצליח לפרוץ אצלו דרך להניח תפילין עכשיו, המלאכים בשמים ירקדו! משה, אנחנו מתקרבים לשבועות, יומיים לפני קבלת התורה, תפוס אותו בידיים שלך…"
"אבל מה עושים?" חשב לעצמו הרב קנר – "הרי מאיר מנדל מתבצר בעמדתו בעקשנות. אך מצד שני יושב לו כאן חסיד ישיש ומביט בו בעיניים יוקדות ובורקות. ממתין לפעולה מצידו!… אל תיכנע! בשמים ממתינים לך! זו שעת הכושר. תפרוץ קדימה!… "אם לא עכשיו – אימתי?!"
רגליו של הרב קנר נשאו אותו למיטתו של מאיר מנדל. התיישב לצדו ובמוחו הבריק רעיון.
בשקט בשפה האנגלית בדווקא, לחש למאיר מנדל: "שוכב כאן יהודי זקן, מסובל בייסורים ובשעה קשה זו הוא חלוש וגם שבור נפשית. אתה מאיר מנדל, יכול הרגע לעשות משהו כדי לחזק אותו. אם אתה לא מוכן להניח תפילין בתור יהודי, תניח תפילין בתור אדם. הרי את זה משיג גם שכלך 'ההומני'! מאיר מנדל, ביכולתך לסייע לאדם חולה ושבור! מאיר מנדל, תניח תפילין, עכשיו!"
והוא הסכים
*
"אלמלא ראיתי בעיני", משחזר הרב קנר, "לא הייתי מאמין למחזה הבא. כל אימת שאני נזכר בו חולף בי רטט של התרגשות".
מיד כאשר הניח לו הרב קנר תפילין ואמר עמו את הפסוק הראשון של "קריאת שמע", נראה מאיר מנדל כביכול קיבל שוק חשמלי! הוא "נזרק" בכל אבריו, והחל לזעוק בקול לא לו. פחד אלוקים.
"הנקודה היהודית" שבקרבו הוצתה באחת, כאן בחדר החשוך בבית החולים סאניברוק…
"אה! אינכם יודעים מה עשיתם לי עכשיו. החזרתם לי את הילדות האבודה שלי. את "מיין אלטע היים"… הכל חזר אלי. אבא… אמא… הזיידעס… השטיבל… הרבי מאוסטראווצה שהניח לי תפילין"… ואז הוא פנה לרבי פנחס ואמר: אני מודה לך! אני מודה לך מכל הלב על מה שעשית בשבילי עכשיו!"
יותר הוא לא יכול היה לדבר. הוא ישב על המיטה ובכה בקול.
והם, רבי פינחס והרב קנר התבוננו מהצד על המתרחש. כיצד המגע של התפילין חולל כזה מהפך בנפשו של יהודי.
רבי פנחס שכב מהורהר. מחשבותיו שקועות בעולם אחר. מבטו נוקב מרומם. ועינו זולגות דמעות… שתי נשמות מדור קדום היו מוכרחות להיפגש, בדרך לא דרך, כדי שאחת תעניק תיקון לחברתה.
"הרגשתי", מספר הרב קנר, "שאני חייב לצאת מן החדר ולהותיר את שניהם לבד. שניהם שרידי האש, ישוחחו ביניהם בשפה המוכרת רק להם ושיחשבנו ביניהם 'חשבונו של עולם'".
משפחתו של מאיר מנדל הגיעה באותה שעה לקחת אותו הביתה. הוא ביקש מהם לצאת מן החדר… כפי שרבי פנחס סיפר לאחר מכן, ניגש מאיר מנדל למיטתו. שניהם התבוננו האחד בתוך עיניו של השני. אף אחד לא דיבר. הם שתקו אחד לשני בשתיקה ארוכה ועמוקה שחזקה יותר מכל המילים שבעולם.
את ההתרחשות תיאר בהרחבה רבי משה יעקב קנר עצמו במאמר בשפת האידיש שפרסם ב"דאס אידישע ווארט". במסגרת זו יכולנו להתמקד רק בעיקרי ההתרחשות המרגשת.
(איש לרעהו)