הרב ישראל ליוש
"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כח י)
במדרש 'אלה אזכרה' העוסק ב'עשרה הרוגי מלכות', מובא תיאור מצמרר על הריגתו של ר' ישמעאל בן אלישע. ההגמון ציווה בעצת בתו להפשיט את עור פניו בעודנו חי, וכיון שהגיע הפושט למקום תפילין, התחיל ר' ישמעאל לצעוק ולבכות בבכי גדול. אמר לו ההגמון: "מפני מה לא בכית עד עתה ורק עכשיו אתה בוכה?", אמר להם ר' ישמעאל: "על נשמתי איני בוכה אלא על מקום שבו נתון שם עליון של תפילין אני בוכה!…".
תשובתו של ר' ישמעאל להגמון טעונה ביאור: הרי ההגמון שאל אותו על כאבי גופו מחמת הפשטת העור האכזרית, והוא עונה לו שאינו בוכה על נשמתו, מה עניין הנשמה לייסורי הגוף הנוראיים הללו?
כמו"כ, יש לברר: מדוע הגוף שעליו מונח שם עליון של תפילין, כואב לו יותר משאר חלקי הגוף? מדוע על חלק זה שבגוף, כבר אין את הטענה "על נשמתי איני בוכה"…?
הגאון רבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א, מבאר את דברי המדרש באופן נפלא, עפ"י דברי רבי אליעזר הגדול על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – אלו תפילין שבראש, מסתבר – אומר הרב גולדווסר – שהתפילין כחפץ, כאשר הן מונחות בארון או ע"ג תיבה, ודאי אינן מטילות מורא על עמי הארץ, אלא רק כאשר היהודי מתעטר בהן ומקיים מצווה בהנחתן, רק אז ייראו מהן עמי הארץ.
אם כן, המדרש מובן, ההגמון סבר שצעקותיו של ר' ישמעאל הן על ייסורי גופו, ועל כן תמה מה ההבדל בין כל הגוף לראש, מקום התפילין, אך האמת שזעקותיו של ר' ישמעאל בן אלישע כלל לא היו מחמת ייסורי גופו, לא כאשר הפשיטו את עור כל הגוף ולא כאשר הפשיטו את עור מקום התפילין, צעקותיו היו צעקות רוחניות, והסיבה שזעק רק כאשר הגיע למקום תפילין, מכיוון שהוא קיווה שמקום הנחת התפילין ספג די קדושה, עד כדי שגם המקום עצמו ירתיע את עמי הארץ והם ייראו ממנו, וכאשר ראה שהפושט מגיע למקום התפילין והוא ממשיך לפשוט את העור כאילו לא אירע דבר, זעק: "על נשמתי אינני חושש שמא אינה זכה וטהורה, יודע אני כי שמרתי על טהרתה וזכותה, חושש אני על גופי, על מקום התפילין שלא התקדש דיו, כי אם הפושט הגוי אינו נרתע ממנו, שמא לא נתקיים בי הכתוב 'כי שם ה' נקרא עליך'".
הימים ימי מלחמת צרפת עם רוסיה, חיילי נפוליון הצרפתי וחיילי אלכסנדר, קיסר רוסיה, מתכתשים זה עם זה, והגאון רבי אברהם אחי הגר"א מוילנא זי"ע יושב בבית אחד ועוסק בתורה כאוות נפשו. בדיוק באותה עת עבר שם גדוד רוסי. ראש הגדוד סר אל אותו בית כדי ללון שם. בעל הבית קיבלו בכבוד והפנה אותו לחדר הסמוך לחדר בו ישב רבי אברהם, וכיון שרק מחיצת נסרים דקה הבדילה בין החדרים, הזהיר בעל הבית את משרתי השר לבל יפריעו לאיש שבחדר הסמוך, כי איש אלוקים קדוש הוא. אחר שהבטיחו לו כי כך יהיה, נתן להם יי"ש ולחם לבן ונפרדו לשלום.
רבי אברהם הגה בתורה כל הלילה, ובבוקר נעמד לתפילת שחרית. באותה עת קם השר ממשכבו, וביקש מאחד משריו שילך לחדר הסמוך ויבקש מהאדם המתאכסן שם שינמיך את קולו, כי לא היתה לו מנוחה כל הלילה מדיבוריו ללא הפסקה. המשרת אמר לשר את ששמע מבעל הבית כי איש קדוש הוא, ובכל אופן ביקש ממנו השר כי ילך ויאמר לו את הדברים בכבוד…
ויהי כאשר נכנס המשרת אל חדרו של רבי אברהם, ומצאו כשהוא עטור בטלית ותפילין, נפלה עליו אימה ופחד, רעדה אחזה בכל גופו ולא יכול היה לפתוח את פיו ובהתאמצות גדולה סיבב את פניו לאחור ויצא מהחדר.
כאשר סיפר זאת לאדונו השר, זלזל ואמר: "איש פתי ושוטה אתה…! אמרו לך שהוא איש קדוש, לכן אתה מדמה פחד ומורא…", ומיד קרא למשרת אחר וציווה אותו שיאזור אומץ ולא ייבהל מהאיש ההוא, כי ככל האדם הוא, "אל תשעה לדמיונות חברך, לך ובקש מהאיש שינמיך את קולו עד שנעזוב את המקום…".
אך כפי שקרה לראשון קרה לשני, רק ראה את רבי אברהם מעוטר בטלית ותפילין, נתקף בפחד נורא, ובקושי רב הצליח להזיז את אבריו ולשוב אל חדר השר. הישנות המקרה לא השפיעה על השר, להיפך, הוא התרגז על משרתיו ואמר להם: "טפשים ופתיים אתם, עד כמה גדול כח הדמיון להטיל אימה בלא כל סיבה…? אגש אני אל האיש ההוא"…
וכפי שאתם מתארים לעצמכם, מה שקרה למשרתים קרה לאדונם, מיד כאשר פתח השר את הדלת וראה את פני רבי אברהם עטורים בתפילין, נפל עליו פחד איום וגם הוא החל רועד בכל גופו, וינוס החוצה כל עוד נפשו בו… בחיל וברעדה נגש השר אל בעל הבית וסיפר לו את כל אשר ארע לו ולמשרתיו, כאשר ראו את פני איש האלוקים, כהגדרתו, וביקש ממנו כי ישאל אותו מדוע הוא עשה להם ככה?
"לא עשיתי להם כלום" – אמר לו רבי אברהם – "אלא כאשר הם באו אלי, הייתי עטור בתפילין, והלא ידוע שכאשר הם מונחים על ראש זך וטהור, אימה נופלת על עמי הארץ, כדכתיב 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'". במדרש תנאים איתא:" דבר אחר, אין יראה אלא תורה, שנאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ואומר: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם'".
הספור הבא ימחיש את דברי המדרש, וניווכח שאמנם כאשר הצדיקים מעוטרים בתפילין, יראה תיפול על פני עמי הארץ הצופים בהם, אך גם פניהם הקדושות עצמן, אף בלא תפילין, יקרינו הוד של קדושה וטהרה, ופעמים שאף גויים יבחינו בכך…
היה זה כאשר מרן הבריסקער רב זצ"ל נסע לשוויץ לצורך רפואת מחלת האסטמה בה לקה, הוא היה מטייל בהרים ושואף לריאותיו אוויר צח וצלול. בנו שליווה אותו מספר, שמידי יום באותה שעה בדיוק, עמד גוי בקרן זווית והביט בפני הרב שעה ארוכה, עד שנעלם מעיניו, והעובדה הזו חזרה על עצמה יום אחר יום…
יום אחד ניגש הגוי הזה אל בנו של הרב וביקש ממנו רשות לצלם את הרב, "מי אתה?", שאל אותו בנו של הרב, "אני נשיא האוניברסיטה הסמוכה" – השיב.
"ובשביל מה אתה זקוק לתמונה של הרב?" – שאל אותו הבן, "הבנאדם הזה יש על פניו 'געטלכקייט' – 'אלוקות', ומאוד הייתי רוצה שיהיה בביתי תמונה מפניו הקדושות"… "כמובן שלא הסכמתי" – סיפר הבן להגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל – "וכי אני צריך שתמונה של אבא תהיה אצל הגוי הזה?!"…
אך אנו למדנו מזה מהו "בעבור שתהיה יראתו על פניכם", ו"כי שם ה' נקרא עליך", גם גוי… נשיא אוניברסיטה… עוזב את עיסוקיו מידי יום כדי לחזות בפני מלאך אלוקים צבקות שיראת אלוקים נסוכה על פניו.