ההתבוננות במבט הנכון כלפי חפצי שמים, כאשר מעשה מצוה נתפס כבניין בקומת האדם השלם, ומעשה עבירה כחורבן – הולידה בקרבו את ה'יראה העילאית' מפני עבירה, והתשוקה מצד שני לקיום המצוות בהידור ובדקדוק.
במהלך שיחה עם אחד מידידיו אודות מצוות ציצית, עלה הנושא של הבגדים המחויבים מדאורייתא בהטלת ציצית בכנפיהם. הם ציינו את העובדה כי הנוהגים ללבוש בד כותנה מסתמכים על השיטות שגם הוא מחויב מדאורייתא בציצית – כפי שאמנם נפסק ברמ"א להלכה. לרבי שמשון היה מבט מקורי על הענין, שלא ללמד על עצמו בלבד יצא, כי אם על הכלל כולו:
"אומר לך", פנה אל ידידו, "באופן עקרוני אנחנו אנשי 'ביזנס', וככאלה, אנו מבקשים לבצע כמה שיותר עסקאות שיניבו מקסימום רווחים. ממילא, אם בלבישת טלית קטן של צמר יש רווח גדול יותר, על פי המבואר במשנה ברורה, הרי כך יש לנהוג. והוא הדין גם לגבי לבישת טלית קטן בלילה, אם יש בזה איזה ענין וצד ורווח- הולכים לישון עם ציצית.
לאסוף יהלומים
אחת מבנותיו תחי' ניגשה אליו פעם בעודה נערה באחד מימי חודש אלול, ושאלתה בפיה: כאשר אינה מתפללת תפילת ערבית האם עליה לומר את מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', בתפילת המנחה.
– "ומפני מה אינך מתפללת ערבית?", שאל.
– "וכי נשים חייבות בתפילת ערבית?", השיבה היא בשאלה משלה.
"מעולם לא שמעתי", הגיב רבי שמשון מיניה וביה, "על מישהו שהוצע לו לאסוף מלוא חופניו יהלומים, והוא שואל: 'רגע, אני חייב?…'. לשמירת תורה ומצוות נדרשות לעיתים תחבולות כבעסק מסחרי, כמאמר הכתוב 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. ומהי עסקה מוצלחת? כזו שההשקעה בה מועטה והרווחים הצפויים ממנה מרובים".
למשל, מספרים שהגאון מווילנא זצ"ל בטרם פטירתו אחז בציציותיו, ובכה: איזה עולם נפלא אני עומד לעזוב, שבו בכמה 'קופיקות' ניתן לרכוש ציצית ששכרה בכל רגע ורגע לעין ערוך – ושקולה היא כנגד כל התורה כולה!
והוא מציין דוגמא נוספת למצווה קלה ששכרה עצום ורב:
תאורת חדר המדרגות בבנין מגורים משותף, הנדלקת לפרק זמן קצוב, מותירה לעיתים מזומנות אנשים חסרי אונים בעלטה באמצע המדרגות. אחד הדיירים נטל יוזמה: הוא רוכש בפרוטות אחדות נורה קטנה, מותח מדירתו כבל חשמלי ומתקין בית מנורה במרכזו של חדר המדרגות. כעת, מאירה הנורה הקטנה את דרכם של כל הדיירים בכל שעות הלילה. אנשים וטף, מבוגרים או חולים ל"ע, עולים בבטחה ופטורים מן הדאגה שמא תשתרר עלטה בדיוק כשהם עושים דרכם במרכזו של גרם המדרגות.
עם הזמן הוא שוכח לגמרי מהעניין, אבל שם למעלה – הקב"ה רושם, וזוכר ופוקד ומונה. הנה באחד הלילות, אדם בא בימים עולה את המדרגות בכבדות, ולולא אותה נורה קטנה עלול היה למעוד ולשבור רגל חלילה או אף חמור מכך. ובכן, לזכותו של השכן בעל היוזמה נזקפת מצוות הצלת נפשות. בלילות אחרים עולים ילדים שהחושך התופס אותם לפתע עלול להבעיתם, ובגמרא מבואר שבאופנים מסוימים פחד של ילד מוגדר כפיקוח נפש ומצוה לחלל שבת כדי להסירו. הרי מצוות רבות נוספות של הצלת נפשות הנערמות בזו אחר זו ונזקפות לזכותו. ההשקעה היתה מועטת, אפסית, אבל הרווחים- לאין שיעור!
"אדם צריך לחפש לעצמו הזדמנויות של מצוות כאלה, המשולות ל'תכנית חיסכון' שצוברת רווחים הגונים".
ואמנם, בחדר המדרגות בבניין שבו התגורר, דאג הרב להתקין נורה מיוחדת שניזונה מהחשמל שבביתו, והיה שולח מדי ערב את אחד מילדיו להדליקה, כשהוא מציין באוזניו: 'כדאי לך להיות שותף ב'ביזנס' הזה", ואת בנותיו בפרט באומרו שמעשה זה מזכה בבנים צדיקים, ואף ציטט באוזניהן את דברי חז"ל "מפני מה זכה שאול למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים במבואות האפלים".
קיום מתוך אכפתיות
עם זאת, היה מעורר על כך שיסוד הקשר של אדם מישראל לבוראו – באמצעות קיום המצוות, צריך להיות מבוסס על אכפתיות ורצון עמוק, כשם שהקב"ה השפיע טובו עלינו בטרם קנה אותנו לעם. "הקב"ה אינו חלילה בגדר 'מכונה' כמו כספומט שמצד אחד מכניסים בה מצוה, ומן הצד השני מוציאים 'שכר'. קיום המצוות צריך לבוא מתוך הקשר המיוחד של ישראל וקודשא בריך הוא".
המסחר אפוא, הוא לא במגמה להפיק רווח של שכר, אלא רווח של קיום המצוות מצד עצמן שעל ידן מידבקים בבורא יתברך.
הדין והרגש
בהזדמנות אחרת עורר על כך שגם באלו המקיימים את כל המצווות, הרי שונה לגמרי מבטם של עמי הארצות כלפיהן ממבטם הבהיר של תלמידי חכמים. ניקח לדוגמה את מצוות סוכה, אמר – עם הארץ סבור שזה "רגש", הוא מקשט ומפאר אותה בשרשראות נוצצות ונורות מהבהבות. אבל תלמיד חכם לעומת זאת יודע שבראש ובראשונה על הסוכה להיות כשרה על פי דין, ושעיקר המצוה היא לשבת בסוכה כהלכתה. וכך היא המידה גם בשאר כל מצוות התורה, שההמון המתייחס אליהן כ'הרגשים'- עלול להחטיא את העיקר שהוא קיום הדין כצורתו וכצביונו, ועל בן תורה להעמיק מבטו ולחקור אחר שורשי המצוה ופרטיה כדי לקיימה כתיקונה כרצון הבורא.
עם זאת, אין הכוונה שמעשי המצוות בדקדוק ההלכה נעשים ללא רגש חלילה, ואדרבה, חביבות המצווה והתשוקה אליה הן חלק בלתי נפרד ממנה. ומה מאלפים דבריו בענין זה במכתבו לבני משפחתו, כאשר נאלץ לנסוע בעיצומם של ימי חג הסוכות לארץ נכר:
"אני כותב עכשיו מהאוירון… הנסיעה הולכת כשורה בע"ה, אע"פ שאני לא כ"כ במצב רוח טוב… כאשר אני נזכר שעכשיו זמן שמחתנו, וכל ישראל שמחים עם הקב"ה ובצורה שציוותה התורה- "איש וביתו", ואני בגלות חוץ לארץ, ורחוק מסוכה ומשמחה, ע"ז אני מצטער מאוד… בינתיים עובר זמן ועוד פחות משעה נגיע לניו יורק ב"ה, ואינני יכול כבר לחכות עד שאגיע אל הסוכה האהובה".
מצוה כמאמרה
בשעה מאוחרת של ליל סגריר יצא פעם אברך בן הקהילה מבית המדרש המקומי, כאשר בחוץ טפטף גשם קל לפרקים, והלבנה הציצה מפעם לפעם מבעד לחרכי העננים וערפלי החורף. תוך כדי הילוכו נתקע לפתע במרא דאתרא הבא לקראתו בפנים קורנות ואומר: "הא, ברוך ה', הבה נערוך ריקוד!"
ריקוד, בסתם יום של חול, על שום מה? כנראה שבשל ענני החורף, חיפש רבי שמשון את ההזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו ובירך על הלבנה, אף כי ביחידות, כי הלא אין לדעת אם הדבר יתאפשר בלילות הבאים, ועתה משסיים ביקש לו צוותא לריקוד הנהוג של "טובים מאורות" ונזמן לו אברך זה בדרכו.
משנסתיים הריקוד ברוב התלהבות ורגש, כדרכו בקודש, והלה תהה באוזניו: "מאי כולי האי?" נתקל בתגובה של חוסר הבנה מוחלט מצדו של הרב: "מה זאת אומרת?! ברמ"א כתוב שלאחר קידוש לבנה יש לרקוד".
תורת אמת
משום מה יש הנוהגים ביחס כפול, ובעוד בענייניהם האישיים דבקים בהגיון המוצק, הרי שלעומת זאת בענייני המצוות מוכנים הם להסתפק בכל מיני סברות וצדדים לקולא, שלא היו מוכנים להמר בכספם על נכונותם… אבל מי ש"סוחר" במצוות, והן הן ההון שאליו הוא כוסף, לא נוהג להתפעל מנטיית דעת גרידא, שאינה מבוססת דיה:
פעם העיר לפלוני שהצבע השחור ברצועות התפילין שלו דהה במקום מסוים, ואמר שהדבר פוסל את כשרותן. הלה הגיב בסברה כלשהיא להיתר, אף על פי כן.
"עגונה", העיר לו רבי שמשון בחריפות, "גם היית מתיר בסברה זו?!"…
יש אחרים הטוענים נגד המדקדקים בפרטי המצוות טענה המקררת את האמבטיה הרותחת של חרדת קיום המצוות כמאמרן וכתיקונן. "בכל הנוגע לתפילין או אתרוג", אומרים הם, "הנכם מחפשים עם זכוכית כל שמץ של פגם. הכל טוב ויפה, אבל מה עם 'הרהורי עבירה', גאווה או תאווה שחז"ל כה הפליגו בדעתם, האם גם שם אתם בודקים את עצמכם בזכוכית מגדלת?"
דברים של טעם, לכאורה, הדורשים הסבר המניח את הדעת.
אבל לרבי שמשון היתה על כך תשובה ניצחת, שאותה שמע מפיו של ת"ח מופלג. אמנם כן, הרהורי עבירה חמורים מאוד ו'קשים מעבירה'. ומי שלוקה בהם הוא יהודי פושע, אבל מי שאינו מניח תפילין או לא נוטל אתרוג- חסר לו בעצם השם של יהודי, וראשית לכל יש להיות "יהודי", שקיום התרי"ג מצוות הוא עיקר ה'חפצא' שלו.
מעבר לכך, צריך לדעת שיש עבירות הכלולות בתוך המסגרת של 'חמורה שבחמורות'. יהודי המדבר לשון-הרע בתוך בית הכנסת מקבל 'עלייה לתורה', אבל מי שחלילה נכשל ברציחה – לא יקבל עלייה. כנראה ש"לא תרצח" עושה 'חור' בנשמתו ובעצם מציאותו כ'יהודי'. איננו יודעים בדיוק מדוע זה כך, אבל יש חלוקה של "עבירות חמורות" שכלפיהן היחס הוא אחר.
הידיעה הזו מחייבת מאד בהנהגה למעשה. יש מערכת הנוגעת לעצם מציאות היהודי שיש להיזהר בה בתכלית הזהירות. לא יתכן, למשל, שבמסגרת חייו של יהודי בן תורה, תיכללנה עבירות נגד השולחן ערוך. מי שרגיל לכסוס ציפורניו ובלי משים עושה כן גם בשבת רח"ל, ידע נאמנה כי יש לו 'חור' בעצם שמירת השבת שלו. הוא 'בעל מום'! מאמצים עילאיים ומסירות נפש יש להשקיע שלא להיכשל בכגון דא, ואסור שיהיה כדבר הזה אצל כל יהודי. זו בחינה נוספת של השקפה על ענייני היראה במבט של הרס מול בניין, שעל כל אחד לאמץ בקיום חובתו בעולמו.
המבט של "סוחר" במצוות, הביאו גם להבחין ממרחק ב"פגמים" העלולים להיווצר בטיב הסחורה של תורה ומצוותיה.
ממקומו ב"מזרח" מסוגל היה להבחין אף ממרחק ניכר בפלוני שרצועותיו ידעו ימים טובים יותר והן זקוקות לצביעה מחודשת, לאחר התפילה לא הסתפק בהערה לאותו אדם והלך לו לדרכו, אלא התיישב יחד עמו לצבען בשלמות. הייתה לו גם תפיסת עין חדה להבחין למשל בחוט ציצית קרוע שראוי לתקנו, גם באופן זה. אבל כאשר מדובר בעסק של יהלומים לא מסתפקים בפחות מהטוב ביותר.
זהירותו היתרה בכל דקדוק ההלכה, נבעה גם מפאת חילול ה' העלול ח"ו לבוא על ידו על פי המבואר בגמרא "היכי דמי חילול ה'", כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין".
כמה מבני הקהילה נסעו עמו פעם באחד מימי חול המועד סוכות במונית. וכאשר ביצע הנהג על אם הדרך חניית ביניים כדי לאפשר לעייפים וצמאים לרכוש לעצמם משקה המשיב נפש, נותר רבי שמשון לשבת במונית, אחד הנוסעים שסבר כי הרב חש אי נעימות לרדת ולקנות שתיה, הציע שהוא יקנה עבורו, אך למרות שסבר שמפאת נקודת ההלכה אין כאן פקפוק, עצר רבינו בעדו ואמר: "אני, יושב ב'מזרח'. אנשים מסתכלים עלי, וממילא איני יכול להקל לעצמי ולשתות חוץ לסוכה".
(מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')