בסעיפים הנלמדים היום (כלל ו' מהלכות רכילות סעיפים א-ב) עוסק ה'חפץ חיים' באיסור לקבל ולהאמין לסיפור רכילות, גם כאשר ישנן לכאורה סיבות לקבל את הדברים. לדוגמה, כאשר המספר אומר את הדברים בפני האדם שעליו מדובר, והלה שותק. למרות שמשתיקתו נראה כי הוא מודה לדברים, אסור לשומע להאמין ולקבל את הסיפור כאמת, משום שייתכנו סיבות אחרות לשתיקתו.
לטעם האמור, שייתכנו סיבות אחרות לשתיקה, אנו נזקקים רק במקרה שהמספר לא עבר על איסור בסיפורו. וכגון שיש בסיפורו תועלת. אך באופן שהמספר עובר על לאו של 'לא תלך רכיל' – בלאו הכי אין להאמין לו כלל. וכפי שמסביר זאת ה'חפץ חיים' – שהרי מספר זה הוא רשע לפי סיפורו בעצמו, שעבר על לאו של 'לא תלך רכיל' ו'לא תשא שמע שוא' ושאר לאווין, ואם כן, מפני רשע זה נוציא את השני מחזקת כשרותו ונאמין שעבר על איסור לשון הרע? – "בוודאי החשוד על לאו דרכילות ולשון הרע, חשוד גם כן לשקר ולהוסיף דברים ולהחליף מסופו לתחילתו".
בביאורים ומוספים מציינים מדברי ה'חפץ חיים' בספר 'שמירת הלשון', שמדמה את המספר לשון הרע לאדם שלובש שעטנז ומקיף פאת ראשו וזקנו – שאז בוודאי לא היה השומע מאמין למה שמספר, שכשם שהופקרו בעיניו איסורי תורה אלה, בוודאי הופקר אצלו איסור שקר. ואם כן הוא הדין במי שמספר לשון הרע, שהופקר אצלו איסור כה גדול, בוודאי אין להאמין שסיפורו אמת.