"כל היום היא שיחתי" (תהילים קיט, צז)
אנו מצויים בעיצומה של תקופה הרת עולם. המאבק של היוונים והמתייוונים חוזר וניעור בכל הכוח והעוצמה. גם בדורנו נטושה מלחמה עזה, על מנת לשמור את פך השמן הטהור. זהו אחד המאבקים הגדולים על ציפור נפשנו.
ב"על הניסים" אומרים: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", השאלה העולה מאליה היא: איך ניתן להשכיח את התורה? אמנם אפשר לבטל תורה, אפשר לגזור שלא יקיימו את התורה, אבל כיצד משכיחים את התורה?!
נ
אמר בפסוק: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (תהלים קיט, צז). במדרש הובא על כך משל לחבית של דבש, שכאשר יוצקים לתוכה מים, יוצא ממנה דבש. כך הוא גם מוחו של האדם. כאשר נכנסים לתוכו דברים בטלים, התורה יוצאת ממנו. לכן, אמר דוד המלך ע"ה: "כל היום היא שיחתי", כיון שאם האדם לא עוסק בתורה כל היום בשלימות, ממילא נכנסים בראשו דברים בטלים, והתורה יוצאת החוצה.
בדרך זו בקשו היוונים "להשכיחם תורתך". הם התאוו להעניק ערך לדברים בטלים, להכניס לראש שישנם עוד ערכים בעולם זולת התורה. ברגע שנכנסים לראש דברים בטלים – ממילא התורה פורחת ונשכחת.
חומר וגשם אינם דרים בכפיפה אחת
בכל דור ודור השטן נלחם כדי לשוות ערך לדברים בטלים. בזמן החשמונאים הוא ביקש לטעת בעם ישראל את תרבות הגוף. בדורנו הוא נאבק כדי להחדיר למחיצתנו את מאוויי העולם הזה.
סיפר לי יהודי מירושלים, שנכדו לא ראה הצלחה בלימודיו בתלמוד תורה. היהודי עשה מה שיהודים רבים עושים, נסע לבני ברק, נכנס למרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א, וביקש ברכה. רבי חיים ברך את הילד. בחסדי ה' הברכה נשאה פרי, והילד השתנה מן הקצה אל הקצה, והחל לראות ברכה בלימודיו.
אבי הילד הגיע יחד עם בנו למרן רבי חיים קנייבסקי, כדי להודות לו על הברכה שהניבה תוצאות ברוכות. על פי צו האופנה כיום, מצוי שילדים קטנים לובשים בגדים עליהם רקומות דמויות שונות. משום מה הופיעה דמות חמור על הסוודר שהילד עטה לגופו. רבי חיים קלט את החמור המצוייר שבלט מבגדי הילד, ושאל את אביו: "מה זה?!".
האב המבויש הגיב במבוכה: "הרי כתוב בספרים שגם המשיח יבוא כשהוא רכוב על חמור!"… אמר לו רבי חיים: "המשיח באמת ירכב על החמור, הבעיה היא שכאן החמור רוכב על הילד!".
חמור מבטא חומריות, כשמשתעבדים לחומר והופכים להיות עבדים נאמנים לגשמיות, מאבדים את הכל. ברגע שנותנים ערך ומשקל למשהו אחר מלבד תורה, נכנסים לקרבנו דברים בטלים, והתורה יוצאת החוצה. החומר והגשם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אהבת תורה ואהבת העולם הזה אינם יכולים לצעוד בצוותא, כך מאבדים אט אט את הרוחניות שבקרבנו, ושוכחים, חלילה, את התורה.
בקדוש ישראל תתהלל
במדרש (בראשית רבה פג, מג) הובא משל יפה: "החיטים והתבן והקש מדיינים אלו עם אלו; החיטים אומרים: 'בשבילנו נזרעה השדה', הקש אומר: 'בשבילי נזרעה השדה', אמרו להם החטים: 'תבוא השעה, ואתם רואין'. כיון שהגיעה עת הגורן, התחיל בעל השדה נוטל את הקש ושורפו, ואת התבן ומפזרו, והחטים מעמידן כרי, והתחילו הכל מנשקין אותן. כך ישראל ואומות העולם מדיינין, אלו אומרים: 'בשבילנו נברא העולם', ואלו אומרים: 'בשבילנו'. אומרים ישראל: 'תבוא השעה ואתם רואים', לעתיד לבוא 'תזרם ורוח תשאם', אבל ישראל – 'ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל'".
אומות העולם מתנצחות זו עם זו. אמריקה, רוסיה, יפן וגרמניה מתווכחות מיהו השולט בעולם. אבל כלל ישראל, בני התורה, אינם כלל בפרשה. הם מתי מספר, אף אחד לא מעלה בדעתו לכלול אותם בויכוח. אולם בסופו של דבר, בעת הגאולה, יבוא הקב"ה, יפזר את האומות וירומם את ישראל, כמאמר הנביא: "תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל" (ישעיהו מא, טז).
שמעתי מאחד המגידים מעשה יפה, שאינני יודע אם היה או לא היה, אבל בתור משל הוא בוודאי טוב ונאה: בארצות הברית הייתה מסעדה מפורסמת ויוקרתית, שרק מיליונרים בעל הון היו יכולים להרשות לעצמם לסעוד בין כתליה המפוארים. אדם מן השורה, שאינו מיליונר אמיתי, לא היה מסוגל לעמוד במחירים המופקעים שדרשו שם על כל מנה. כל דבר קטן עלה חמישים דולר, מאה דולר ואף מאתיים דולר…
ביום מן הימים פקד את המסעדה מיליונר אנטישמי כבד-בשר. ספק אם יש לו יותר כסף ממה שהוא אנטישמי, ספק אם הוא אנטישמי יותר ממה שיש לו כסף. האיש נכנס למסעדה, וראה את כולם יושבים על סיר הבשר, נהנים ומאושרים, ובאמצע יושב יהודי זחוח דעת, שחיוך רחב נסוך על פניו. מראה היהודי היושב בנחת, הוציא למיליונר את התיאבון ברגע אחד. הוא החליט שאינו מסוגל לאכול כנגד היהודי המאושר, אבל מה יעשה? הרי במקום אחר זו בושה למיליונר כזה למלא את כריסו…
האיש גדוש השנאה, החליט לגרום ליהודי לעזוב את המקום בלי אומר ודברים. הוא ניגש בשמחה למלצר הראשי וברר: "מה מחירה של כוסית היין הכי משובחת בתפריט? שישים דולר? אין בעיה! לך וחלק לכל המסובים כוסיות יין על חשבוני, אבל כשתעבור ליד היהודי שיושב לו באמצע המסעדה שבע נחת, דלג עליו במופגן, והגש כוסיות יין רק ליושבים לידו"… המיליונר היה בטוח שברגע שהיהודי יחווה כזו פגיעה מול העשירון העליון, הוא יימלט מהמקום בבושת פנים. והנה הוא רואה שבמקום להיעלב, היהודי רק יושב ומחייך מאוזן לאוזן.
אפוף משטמה ניגש המיליונר בשנית למלצר הראשי, וחקר: "יש לכם בתפריט איזו עוגה מיוחדת? היא עולה מאה עשרים דולר? אין בעיה! חלק לכולם עוגות על חשבוני, אך כשתחלוף ליד היהודי שיושב לו באמצע המסעדה מדושן עונג – תדאג שיראה כי אתה פוסח עליו במפגיע, ומחלק רק לכל היושבים בסביבתו!".
המיליונר חיכך ידיים בסיפוק, ממתין לראות את היהודי שנוא-נפשו, עוזב את המסעדה בוש ונכלם. אך לחרון אפו נוכח לראות, כי היהודי רק נעשה עליז מרגע לרגע. הדם עלה לראשו, הוא ניגש למלצר הראשי ושאל בזעם: "מהי המנה המפוארת ביותר המוגשת במסעדה? כמה היא עולה? שש מאות דולר? אין בעיה! עכשיו אתה עובר בין כל הסועדים, ומגיש לכולם את מנת הדגל על חשבוני. רק אל תשכח, כשתעבור ליד היהודי, אל תתן לו מאומה!".
המיליונר אכול השנאה היה בטוח, כי כעת היהודי יעזוב את המסעדה רווי השפלה, אולם לתדהמתו הרבה, היהודי רק צחקק לו באושר, ושמחתו הרקיעה שחקים!
המיליונר החליט שהוא חייב לברר מה קורה פה. ניגש אל היהודי, ושאל בפליאה: "אני לא מצליח להבין אותך, אתה רואה שמביישים אותך, ורק צוחק יותר ויותר ועולז עוד ועוד?!".
"מה אתה לא מבין?!", השתפך היהודי בגיל, "אני בעל המסעדה, על כל מנה שמזמינים, אני מרוויח טבין ותקילין. אדרבה, תמשיך לחלק לכולם על חשבונך עוד מנות משובחות ויקרות, שתמלאנה את כיסי במזומנים!"…
הויכוח בין עם ישראל לאומות הוא מיהו בעל המסעדה, מי לוקח את הקופון בסופו של יום. אמנם כל העולם הזה הוא הבל הבלים, אבל הוא נועד רק עבור עם ישראל. המילה הראשונה שהקב"ה כתב בתורה היא "בראשית" – בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית. כל הבריאה סובבת סביב התורה ועם ישראל. כל הצרות והטובות שבעולם באות בהקשר לעם ישראל, לטוב ולמוטב, ובסופו של דבר אנו נהיה אלו שיגרפו את כל הקופה.
ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר: אחי יוסף עשו את כל הטצדקי שבעולם כדי שחלומותיו לא יתקיימו, אך בסופו של דבר הם, במו ידיהם, גרמו לכך שהחלומות יתגשמו על ידי שמכרוהו למצרים, שם הוא התמנה למשנה למלך!
עלינו להשריש לעצמנו כי הקש, המוץ והתבן אינם שווים מאומה. הם נועדו רק לצורך התבואה. אמנם היא הקטנה מכולם, אך היא הנותנת, דווקא מכיוון שגרעיני התבואה קטנים, יש צורך בקש, במוץ ובתבן כדי להגן עליהם. אבל ברגע שהתבואה נשלמת – זורים את המוץ לרוח, שורפים את הקש, ומותירים רק את החיטה הראויה למאכל.
האומות נמשלו לקש, מוץ ותבן שנבראו לצורך החיטה, ואילו עם ישראל נמשל לחיטה שכל השדה נזרעה עבורה. העולם לא נועד עבור האומות, אלא למען כלל ישראל. לא רחוק לומר, שכל פיתויי העולם הזה נועדו עבור אדם אחד, שיתגבר על יצרו ויתגדל במידות. כל העולם וחמדותיו נבראו בשביל ישראל שיעסקו בתורה!
(מתוך 'דורש טוב' – חנוכה)