סוטה דף לז
כיצד שיכנע החזון איש את המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה שלא לסגור את הישיבה?
כי באו מים עד נפש
שמעתי מהמשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל, כי באחת השנים סבל מקשיים בישיבה, ברוחניות ובגשמיות. חובות כבדים מהניהול הכלכלי השתרגו על צווארו וגם הבחורים לא כל כך הקשיבו לו, עד שהיה ברצונו להתפטר מניהול הישיבה. אך קודם להחלטה גורלית כזו נכנס להיוועץ בשני גדולי הדור: מרנן ה'חזון איש' והגרי"ז מבריסק זצוק"ל.
נענה הגרי"ז ואמר לו: "ואם קשה, אז מה", וכי הקושי זו סיבה לעזוב את הדבר.
החזו"א ענה מעין אותה תשובה, אך בלשון אחרת: "כשקשה קופצים לים, עד שהמים מגיעים לאף ואז הים נבקע לשניים. ממשיכים עם הקושי עוד ועוד, עד שמרגישים שאין ברירה וזועקים כנחשון בן עמינדב 'הושיעה ה', כי באו מים עד נפש' (סוטה לז.) ואז ייבקע הים ותראה את הרווחה".
כשעמדו בני ישראל על שפת הים, כל האנשים שמעו שצריך להיכנס לים. אף אחד לא רצה להיות הראשון שנכנס. כל אחד כיבד את רעהו להיכנס לים הסוער.
נחשון בן עמינדב נטל על עצמו את המשימה לעשות את רצון ה' ונכנס למים השוצפים. ולמרות שהם לא נבקעו מיד עבורו המשיך ללכת עוד ועוד, כמאמין העושה את רצון ה' בתמימות, עד שכבר לא יכול היה להמשיך כי באו מים עד נפש, ואז ה' בקע לו את הים.
אל לו לאדם להירתע מן הקשיים. עשה רצון ה' והא-ל המושיע יסייע בעדך.
(גליון 'שואלין ודורשין' – פרשת בא-בשלח)