נזיר דף מז
מדוע חזר בו הגאון ר' אל'ה לופיאן ונמנע מלהוכיח?
מת מצוה
ידועה ההלכה כי מת מצוה שאין לו קרובים הכל חייבים לטפל בקבורתו. טעם הדבר הוא כי הנשמה מרגישה בבזיון; בגוף זה הנשמה קיימה מצוות הבורא, גוף זה לבש ציצית והניח תפילין וכו' ועתה מוטל בבזיון בשדה ובדרך ואין לו דואגים, לפיכך הכל חייבים להצילו מבזיון.
וההלכה היא שאפילו כהן גדול ונזיר נטמאים לו, וכן ההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו -מצוות אשר בהמנעותן חייבים כרת, נדחות מפני מת מצוה, וכולם חייבים להטמא למת מצוה ולטפל בקבורתו.
מעתה נתבונן, אמר המשגיח הגה"צ ר' אל'ה לופיאן, אם חייבים להציל את הגוף מבזיון, אף שזה בא מאליו ושום אדם איננו אשם בכך, וגם הגוף עצמו אינו מרגיש בבזיונו כי אם הנשמה שלו שכבר נפרדה ממנו, על אחת כמה וכמה שמחוייבים למנוע בזיון מגופו של אדם חי, שהנשמה והגוף מרגישים בו! וקל־וחומר בן בנו של קל־וחומר אם מבזים את הזולת בכוונה ובפועל ממש – ועוד בפני רבים, כמה גדול עוונו עד לשמים…
סיפר הגאון רבי שלום שבדרון: פעם נלוויתי למשגיח הגה"צ ר' אל'ה לופיאן על־פי בקשתו. הלכנו יחדיו לאיש פלוני על מנת להוכיחו על דבר מה, וצירופי לענין היה נצרך. בבואנו לביתו פתחה לנו אשתו את הדלת, הכניסה אותנו אל החדר וקראה לבעלה. אך מכיון שלא בכל יום מזדמן לה בביתה ביקור שכזה – נעמדה אף היא בפתח החדר להאזין לשיחה.
רבינו שאל בשלומו של בעל הבית, התעניין במצבו ושוחח כך עם בעל־בית כרבע שעה, בירכו לשלום – ויצא לדרכו. בדרכנו הסביר רבינו את פשר הנהגתו זו: היות שאשתו של אותו בעל־בית ניצבה כל העת בפתח החדר, לכן על אף שבאמת מחמת חומרת מעשיו – היתה מגיעה לו ההערה ומגיע לו הבזיון אפילו מול אשתו, אבל מה שנוגע לאשתו – הרי היא לא חטאה ולא פשעה. וכיוון שההערה לבעלה תפגע גם בה, אם־כן היאך נעשה ונקיים מצוות תוכחה באיש, בעודנו עוברים על בין אדם לחבירו בעלבונה של אשתו!
(ר' אלה)