נדרים דף לז
האם מותר לגנוב דעת רבו?
פיסוק טעמים
דבר פלא מצינו בספר הזהר (סוף פרשת יתרו): ״לא תרצח לא תנאף לא תגנב: ״לא" – פסקא טעמא בכל הני תלת, ואי לא דפסקא טעמא, לא הוי תקונא לעלמין, ויהי אסיר לן לקטלא נפשא בעלמא, אע״ג דיעבור על אורייתא, אבל במה דפסקא טעמא, אסיר ושרי.״
הסבר הדברים: תחת המילה ״לא״ יש טעם הפוסק בכל שלושת דברות אלו, דהיינו ״טפחא״. ואם לא היה טעם הפוסק, לא היה תיקון לעולם, והיה אסור לנו להרוג נפש בעולם אע״פ שיעבור על התורה, אבל בזה שיש טעם הפוסק, יורה שאסר והתיר. וכן ב״לא תנאף״, אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו להוליד או לשמוח באשתו שמחת מצוה, ובמה שהטעם פסק, יורה שאסר והתיר. וכן ב״לא תגנב״, אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו לגנוב דעתו של רב ובתורה או דעת חכם כדי להסתכל בו, או דיין הדן דין לפי טענה שצריך לגנוב את דעת הרמאי וכו', ובזה שפסק הטעם – הורה לנו הכתוב שלעיתים אסור ולעיתים מותר.
(כמוצא שלל רב שמות כ יג)
"ידוע שכאשר אדמו"ר הזקן הגיע אל הרב המגיד, סידר הרב המגיד שאדמו"ר הזקן ילמד יחד עם בנו, ר' אברהם המלאך. והסדר היה שהאדמו"ר הזקן למד עם המלאך נגלה, והמלאך למד עם אדמו"ר הזקן נסתר. כאשר המלאך הי' לומד עם אדמו"ר הזקן נסתר, היה אדמו"ר הזקן מחזיר את מחוגי השעון אחורנית ללא ידיעת המלאך, שלהיותו מופשט ביותר לא הבחין בכך, כדי שהמלאך ילמד עמו נסתר משך זמן ארוך יותר. והסביר שיש היתר על זה – כדאיתא בזוהר "אי לאו דפסקא טעמא להתיבות "לא תגנוב", להפריד תיבת "לא" מתיבת "תגנוב", הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרבי' וכו'".
(דברים ערבים)