אני בחור מתחזק, ובשנה האחרונה התקרבתי מאוד לדת, בפרט עם האבלות על אבי מורי שנפטר, והקפדתי מאוד להתפלל מנחה וערבית במניין כדי להגיד קדיש לעילוי נשמתו.
יום אחד הייתי בדרך לאזור הבית ונתקעתי בפקק ענק שגרם לי להפסיד את תפילת מנחה. הצטערתי מאוד מהעניין והרגשתי כאילו הקב"ה אינו חפץ תפילות שלי. שאלתי את הקב"ה בלב: "למה עשית לי כזה דבר להפסיד מנחה? אני כל כך השתדלתי, הרי אם היית רוצה את התפילות שלי אזי היית משחרר את הפקק!!!"
לא חלפה מאית השנייה מהמחשבה הזו, והטלפון ניער אותי מהמחשבות. מאחורי הקו היה הרב יוסי ששאל שמא אני באזור ויכול להיות עשירי למניין שלהם שמתקיים במעלה הרחוב… בדרך כלל הם מתפללים מוקדם ובדיוק היום הם נתקעו בלי עשירי למניין.
טסתי כחץ מקשת להתפלל בציבור ולהגיד קדיש. פתאום, מדחוי חשתי אהוב. קיבלתי תשובה שה' אוהב אותי ומרוצה מהתפילות שלי…
(טיב הקהילה)