כתובות קיא
העשיר התמוגג משמחה כשראה את הרב מגיע אל ביתו והחליט ליתן לו את הברנדי היוקרתי
אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב
שאלה מרתקת הגיעה אל שולחנו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א ביום פורים תשע"ג. שאלה שמן הסתם טרם התעוררה מאז ימי מרדכי ואסתר. ומעשה שהיה כך היה:
אל ביתו של ראובן, שהינו גביר נכבד, הגיעו אנשים רבים, והוא חילק לכולם משלוחי מנות מלאים בכל טוב, ושתה עמם יין משובח. והנה, לפתע הופתע הגביר לראות, שמגיע אל ביתו אורח לא צפוי – אחד מחכמי ישראל שליט"א.
כשכולו מרוגש ונפעם, פנה אליו בעל הבית, והודה לו מאוד על הכבוד הגדול שכיבדו בבואו אליו, (יצויין, שהגביר חשב בליבו, שכנראה הרב כיבד אותו בבואו, מחמת 'הכרת הטוב' שלו עבור תרומה ששלח לו זה מכבר). מסר הגביר לרב הגאון משלוח מנות, ואף צירף אליו את הברנדי היוקרתי שרכש במיוחד לכבוד סעודת הפורים שלו.
הרב הודה לגביר מקרב לב, הרעיף עליו ברכות, ויצא שמח וטוב לב ממעונו.
כעבור מספר שעות, הגיע אחד הידידים של הגביר אל ביתו, וסיפר לו הגביר אודות הכבוד הגדול שזכה לו.
האיש שמע, ופרץ בצחוק… "אתה באמת חושב שמי שבא אליך היה הרב ההוא?!"
– "אלא מה, הוא הרי היה כאן"…
– "ובכן יקירי, אותו 'חכם', לא היה אלא – – – שמעון! הוא התחפש באופן מושלם ביותר לגאון ההוא, ובכישרון מופלא חיכה את קולו. גם כשהגיע אלי הייתי משוכנע בתחילה כי מדובר באותו רב, אך לאחר כמה רגעים גיליתי שזה שמעון…"
כל השומעים צחקו, אך ראובן התמלא בזעם. "מילא אם צחק עלי – אבל מי התיר לו לקחת לי את הברנדי היקר ששילמתי עבורו 300 דולר!…". הגביר מיהר לשלוח לשמעון להשיב את הברנדי לאלתר. אך היה זה כבר מאוחר מדי. שמעון הודיע כי כבר התבשמו מהברנדי המשובח בסעודת פורים, עד שלא נותרה אפילו טיפה אחת בבקבוק…
עתה תובע ראובן את שמעון לשלם את דמי הבקבוק. שמעון טוען לעומתו, "עשיתי זאת רק ל'שמחת פורים', וגם לא העלתי על דעתי שמדובר בברנדי כה יוקרתי"…
עם מי הדין?
השיב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
ברור הדבר, שאילו היה מדובר באופן ששמעון טרם שתה את תכולת הבקבוק, בודאי שהיה צריך להשיבו לראובן, כיון שמדובר בנתינה בטעות, שכן 'בליבו ובלב כל אדם', שראובן לא התכוון ליתן משקה יקר כל כך לשמעון, אלא התכוון ליתן לאותו רב.
וממילא, עתה, לאחר ששמעון גמע את כל תכולת המשקה, הרי שלכאורה יצטרך ליתן את דמי הבקבוק לראובן! ואמנם היזק זה לא נעשה מתוך זדון, אך על כל פנים גם לא נעשה מתוך אונס, כי מן הסתם שמעון הבין שהנותן לא התכוון ליתן לו, והכלל הוא ש'אדם מועד לעולם' (וחייב על כל היזק פרט לאופן של אונס גמור), ולכן היה מקום לומר שאכן יצטרך ישלם.
אולם, למעשה נראה לטעון, שבכל זאת בשאלתנו הדין יהיה שונה, ולאחר שכבר שתה שמעון את המשקה, יש לפטור אותו מלשלם את דמיו, וכדלהלן:
ידועה ההלכה שנאמרה בפורים (שו"ע סי' תרצ"ד ס"ג), ש'אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול, נותנים לו', וממילא, קיימת אומדנא, שבני אדם בפורים אינם מדקדקים כל כך על ממונם, ומוותרים עבור שמחת היום.
עוד יש לציין לדברי הרמ"א (בסי' תרצ"ה ס"ב), שיש אומרים שאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם. וכן מבואר ברמ"א (סי' תרצ"ו ס"ח) שמאכל שלוקחים החברים זה מזה אפילו שלא ברשות, כדי להרבות בשמחת פורים, אין בזה משום גזילה (ובכל זאת שומר נפשו ירחק מזה. משנ"ב). וגם בשאלתנו, ה'היזק' היה מחמת שמחת פורים, ולכן לאחר שכבר נעשה, פטור שמעון מלשלם.
והגם ששמעון נהג שלא כהוגן בכך שלא הודיע לראובן כי הוא אינו ה'רב', ולקח לעצמו את הבקבוק היקר, מכל מקום, בדיעבד לאחר שכבר שתה את המשקה שקיבל בדרך שמחת מרעות, ולא בדרך חטיפת גזילה, אנו אומרים שמחמת שמחת פורים אדם מוכן למחול קצת על ממונו, ונוח לו בכך שחבירו שתה ושמח בברנדי שלו, והיות ומדובר כאן בגביר נכבד, מן הסתם שווי הבקבוק אינו נחשב עבורו להפסד גדול.
לסיכום: לאחר ששמעון כבר שתה את משקה הברנדי, הוא אינו צריך לשלם לראובן את שוויו!
(ופריו מתוק בראשית מט יב)