כתובות סא
מה החכמה הגדולה בטוויה בידים?
בצמר אין, בפשתים לא וכו' מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים
יש להבין היטב מה החכמה היתירה שנצרכו הנשים בכדי לטוות שאמרה בזה התורה 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ' (שמות לה כה), הלא רוב רובן של הנשים יודעות לטוות? ועוד, מהו "בידיה טוו", וכי אפשר לטוות שלא בידיים?!
ונראה לבאר את הפסוק במתק על פי המובא בגמרא (כתובות סא:) שהבעל יכול לכוף את אשתו לטוות צמר, אך אינו יכול לכוף אותה לטוות פשתן "מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים" [פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות, שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. רש"י].
זו אפוא החכמה היתירה שהיתה לנשים במלאכת המשכן, שידעו לטוות פשתן [שהרי בהמשך הפסוק נאמר שטוו את השש, שהוא פשתן (רש"י כה, ד)] בידיהן, מבלי להשתמש בפיהן, וזהו "וכל אשה חכמת לב – בידיה טוו"!
[גליון תורת הקריה – משביר בר]