הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
1
אם הזדמנויות לא היו חומקות מבין האצבעות – הן לא היו הזדמנויות. אבל כשמדובר בהזדמנות של הארה אלוקית, היא לא רק עלולה לחמוק מחוסר שימת לב, גרוע מכך, היא עלולה להיות מוחלפת בסחורה מזויפת, 'בהזדמנות' כמובן, וזה לא רק כואב, זה גם מסוכן.
דוגמה לזה אנו פוגשים בימים אלו. שני הניגודים היותר קיצוניים נזדמנו השבוע למקום אחד: מחד גיסא נמצאים אנו בעיצומם של הימים הכי טובים בשנה מבחינת הקשר והקירבה לבורא עולם, שערי שמים פתוחים לכל בקשותינו – דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיות קרוב, ומאידך, נקרא בפרשת השבוע על המצב הכי נורא שעם ישראל נמצא בו – ואנכי הסתר אסתיר פני מהם, האבא מכסה את פניו וכביכול עוזב את ילדיו לגורלם.
לא רק שהניגודים הללו קשורים אחד לשני, הם קשורים בעיקר אלינו, לצורת ההתמודדות שלנו עם קשיים ואתגרים.
הסתר הפנים הינו תוצאת הפניה לעבודה זרה – "ואנכי הסתר אסתיר פני… כי פנה אל אלוהים אחרים" – אבל לא רק כעונש על התייחסותם לאלילים כבעלי יכולת, אלא בעיקר על שלא ביקשו עזרה מבורא עולם: "כי בצרות המוצאות אותם על מה שחטאו, הם אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפילה, אבל פונים להימלט באמצעים אחרים" (ספורנו, לא-יח).
בימים בהם בורא עולם מזמין אותנו לפנות אליו ישירות ולבקש ממנו את כל אשר ליבנו, מלבד הסחת הדעת של טרדות ערב החגים וכדומה הגורמת להזדמנות הזאת לחמוק מבין האצבעות, כמה יש להיזהר מפניה ל'אמצעים אחרים' שאולי יותר קלים לביצוע באשר אינם דורשים עבודת הלב ושינוי פנימי.
לא רק שהדבר הזה אינו מועיל, הוא עושה את ההיפך המוחלט. הסתר פנים – מלמדנו הספורנו – הוא תוצאה ישירה של התעלמות מאבא שיושב ומצפה שנפנה איליו, ואנו מפנים לו גב ובוחרים בקיצורי דרך.
2
במורה נבוכים (ג, נא) מוכיח הרמב"ם מהפסוק של 'ואנוכי אסתיר' כי מידת ההשגחה והשמירה האלוקית היא ביחס זהה למידת דביקות האדם באלוקיו – אם הסתרת הפנים היא תוצאת עזיבת האדם את אלוקיו, הארת פנים באה כשהאדם דבוק באלוקיו.
מזמור 'יושב בסתר' המונה את רשימת הפגעים שהחוסה בצל ה' מוגן מהם, מסיים בנתינת טעם לשמירה המיוחדת הזאת – "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" – חשק, מסביר הרמב"ם, זאת אהבה המרוכזת לחלוטין באהוב ואינה מותירה מקום למחשבה בזולתו, לכן כמידת הדביקות בה' כך מידת השמירה וההגנה לה זוכה הדבק בו.
'כי בי חשק ואפלטהו' שולל כל מיני תחליפים או דרכים עוקפות לקשר הישיר עם בורא עולם ומפקיע מכל מה שאיננו דיבור ישיר של ילד מול האבא הגדול והכול יכול.
3
'כי בי חשק ואפלטהו' שולל גם התייחסות למאורעות החיים בעין שטחית, המנתקת בין ריבון כל המעשים לבין המעשים עצמם.
למשל, ארוכה היא רשימת הפגעים הנזכרים ב'יושב בסתר' מכדי להציגה כאן, אבל בהתבוננות מועטה נמצא בה התייחסות למאורעות הנוראיים שפגשנו במהלך השנה שעברה. והנה, השנה הסתיימה וברוך השם אפשר 'לנקות שולחן' ולומר שנמצאו סיבות טבעיות לכל האסונות שהיו במירון ובמיאמי, בעוטף עזה ובירושלים, באיטליה ובאוקראינה, רשלנות פה ופשיעה שם, הכתובת הייתה על הקיר ורק עיוורים לא ראו אותה, וכן על זה הדרך. ובכל זאת [למרות חובת ההשתדלות של ונשמרתם לנפשותיכם וכו'] הבחירה בידנו, האם לצעוד במסלול חיים 'טבעי' בו הכול מוסבר בהיגיון צרוף או לראות את יד ה' והשגחתו המדוקדקת בנוראותה.
וכי אין בלהיטות למצוא מהלך טבעי לשרשרת האסונות, תסמין של הימלטות מאמונה בהשגחה פרטית, אשר מכניסה את החיים לסדר אחר לגמרי? וכי צורת ההתמודדות השטחית והחיצונית איננה בכלל דברי הספורנו: "אינם פונים אלי לעזרה בתשובה ובתפילה, אבל פונים להימלט באמצעים אחרים"?
4
'כי בי חשק' משמעו שברור לנו לגמרי כי אין מישהו נוסף ליד ההגה של העולם, לכן כל מה שקורה פה הוא בעצם דיבור הפונה אלינו. 'כי בי חשק' – משמעו שאין יעד נוסף מול מסלול חיינו מלבד זה שהוצב בפנינו בסיני, לכן אין משהו נוסף שאנו לוקחים בחשבון כשאנו מתבוננים בעצמינו ובסביבתנו.
'כי בי חשק ואפלטהו' זאת תמצית האהבה שבינינו, תקוות החיים שאנו מייחלים לה בימים אלו, זכרנו לחיים – למענך, וככל שיתעצם ויעמיק ה'בי חשק' כך נזכה לראות ולחוש את 'אפלטהו' ברחמים גדולים.
5
ההדדיות הזאת עומדת גם בסוד הפלא הנעלם של טהרת יום כיפור. ראשית דבר היא הפניה שלנו אליו – 'לפני מי אתם מטהרים' ורק לאחריה באה הפניה שלו אלינו – 'ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים'. קודם יורד הטמא למקווה – 'מה המקווה מטהר את הטמאים' – ולאחר מכן 'הקב"ה מטהר את ישראל'.
אמת, לא תמיד תהליך ההיטהרות עולה בידנו כהלכתו, אבל עצם הכמיהה, ההשתוקקות והציפיה לקראת 'ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים' היא עצמה הצעד המוכרח לקראת היום הקדוש.
כך אנו אומרים בימים אלו במזמור 'ממעמקים': 'יחל ישראל אל ה" – על ידי הייחול לחסדי ה' – 'והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו' – והוא, הייחול בעצמו הוא הגורם שה' יפדה אותנו מכל עוונותינו. (ר"ש בן החתם סופר).
שבת שלום ומבורך, גמר חתימה טובה.