חגיגה כא
לאיזה חציצה חשש רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל?
משום חציצה
שמעתי מידיד נעוריו, יבדל לחיים טובים – הגאון רבי צבי אליאך שליט"א, שהינו זוכר את רבי שמואל יעקב מלפני עשרות שנים, עוד בהיותו בחור בישיבה, וכבר אז ספר התהילים שלו היה ספוג מדמעות!
זכורני מקרה נפלא שאירע ביום 'שמחת תורה' בהיכל ישיבת 'חברון' בגאולה, בו נוכחתי כיצד רבי שמואל יעקב רואה בתורה ובתפילה חזית אחידה בלתי ניתנת להפרדה:
כידוע ביום שמחת תורה היה רוקד רבי שמואל יעקב בעת ההקפות עד כלות הכוחות ממש. ראו בו כיצד הוא מטביע את הרגש והלב בריקודיו העליזים. כיצד להט אהבת התורה הבוערת בו, פורצת באחת בהתגלמות חיצונית. כיצד הפיזוזים והכרכורים לכבודה של תורה, נובעים מעומק צפונות נפשו. ברוב הפעמים מרוב להט היתה חליפתו נקרעת בעת הריקודים… ורעייתו הצדקנית הרבנית רסיה בורנשטיין ע"ה, היתה נוהגת לומר, שכבר מראש היא יודעת שחליפתו עלולה להיקרע מעוצמת הריקודים, וכבר מערב יום-טוב היא מכינה עבורו חליפה להחלפה…
והנה בשנה אחת כשסיימו את ההקפות, רגעים אחדים לפני שהמשיכו את התפילה, התיישב רבי שמואל יעקב על כסאו מחוסר כח. פניו היו אדומות ומיוזעות מהריקודים הסוערים, ובעליל נראה עד כמה הם עלו לו בכוחות גדולים. אך מיד כשראה אותי עומד מהצד ומביט בו, סימן לעברי להתקרב אליו, וביקש ממני שאשמיע בפניו דבר תורה כל שהוא: "נו, מה יש לכם לחדש איזה דבר טוב?", שאל.
ניסיתי להניע אותו כדי לא להכביד עליו בשעה זו: "עליכם לנוח מעט קודם שתתחיל התפילה", אמרתי. אך הוא השיב בהינף יד: "איני רוצה שתהיה חציצה בין ההקפות לתפילה, הבה תאמר דבר תורה כל שהוא…". בדבריו של רבי שמואל יעקב בתחילת מאמר זה, שהסבירו עד כמה התורה והתפילה הם דבקים וכרוכים זה עם זה, מובנת עומק כוונת בקשתו ביום 'שמחת תורה', להשמיע לו דבר תורה כל שהוא, כדי שלא תהא חציצה בין שמחת התורה לעבודת התפילה!
(אוצרותיהם אמלא)