מגילה כז
מדוע הלך ראש ישיבת פונביז' לישיבה עם נעלי בית?
שאלו תלמידיו: במה הארכת ימים?
הגמרא במסכת מגילה (כז ב) מונה מדות ומעלות שונות שבזכותן זכו תנאים ואמוראים ל'אריכות ימים', האחד בזכות שמעולם לא כינה שם לחבירו, והאחר בזכות שלא עשה לבית המדרש קפנדריא. יש שזכה כי מעולם לא קדמו אדם לבית המדרש, ויש שהאריך ימים בעבור שהיה ותרן בממונו ולא קיבל מתנות…
מה הענין במדות אלו דווקא? – שאל ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל – הרי ישנם כל כך הרבה מצוות חמורות יותר, מדאורייתא ומדרבנן, וכי עליהם לא הקפידו? וכי בעבורן לא מגיעה להם 'אריכות ימים'?
אלא, תירץ רבי דוד, המכנה המשותף לכל המדות הנזכרות הוא שהן נעשו בקביעות ולא עברו עליהם מעולם. 'מימי' לא כיניתי שם לחברי… 'מימי' לא עשיתי קפנדריא לבית המדרש… 'מעולם' לא קדמני אדם לבית המדרש…
בוודאי שהתנאים והאמוראים קיימו את כל המצוות בדקדוק רב, אך כל אחד אימץ לעצמו הנהגה מסוימת שתהיה תמידית וקבועה ועליה הוא ימסור את נפשו, ועי"ז יקבע בליבו מסמרות נטועות בעבודת ה'.
נתבל דבריו ונוסיף שלכך זכו דווקא ל'אריכות ימים', בעבור התמדתם במדה טובה, ולא זכו בשכר אחר. כי מידת ההתמדה מראה את ההערכה לכל יום ויום. מי שמחשיב כל יום, ומבין שיום שעובר שוב לא ישוב, ישכיל למלאות את הימים ולהתמיד בקיום קבלותיו מידי יום ביומו. לו ראוי להעניק 'אריכות ימים', כי הרי יודע הוא כיצד לנצל את הימים כראוי…
וראויים הדברים למי שאמרם, כידוע היה ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל בא כל יום בהשכמה להיכל הישיבה ושוקד על התורה שעות רבות לפני התפילה. וכך היה כל יום, בימות החול ובשבתות, בזמן ובבין הזמנים, בקיץ ובחורף, כאשר חש בטוב וכאשר סבל מכאובים או היה טרוד בענינים אחרים…
כאשר היתה הרבנית ע"ה חולה מאוד, היה צר בצערה וכואב בכאבה, ובכל יום היה נוסע פעמיים לבית החולים כדי לבקרה ולדרוש בשלומה. גם מצבו הבריאותי לא היה בכי טוב באותם הימים, ועם כל זאת לא ויתר על קביעותו ולא החסיר אף תפילה אחת בישיבה…
פעם בליל שבת כבה האור בהיכל הישיבה ושלחו להודיע לו שלא ישכים לבוא בעוד חשכת הליל שוררת, אך הוא כדרכו בא באותה שעה. כאשר נשאל לפשר הדבר ענה: "אם לא אבוא השבת כשאין אור, גם לא אבוא בשבת הבאה כשיהיה אור…!".
גם כאשר היה ב'צינים ופחים' והרבנית הפצירה בו שלא ישכים לבית המדרש, ואף החביאה את נעליו, כדי לשמור על בריאותו שלא ייצא מהבית בלילה, לא חרג ממנהגו והלך לישיבה בשעה הקבועה עם 'נעלי בית'…
סיפר שהיו פעמים שלא שמע בקול הרבנית ע"ה ויצא בהשכמה, ובאותם הפעמים מעד במדרגות. עם כל זה לא ראה בכך סימן משמיים שהיה צריך לשמוע בקולה ולבטל קביעותו, אלא אדרבה ראה את הדבר כניסיון מן השמיים. ובאמת אחר שראתה את מסירותו, פסקה מלבקש ממנו עוד שלא יילך לישיבה…
שגור היה על שפתיו שהקובע לימודו, בלא להתחשב כלל במניעות חיצוניות, הרי הוא 'בן העולם הבא' וקונה בנפשו קנין רוחני לנצח…
(דרשו)