תענית כב
מה הבטיח הגאון מטשעבין לשמש שדקר אותו במחט?
ויהי האדם לנפש חיה
השל"ה הקדוש כותב: "הרי נתבאר בפרשה זו קדושת הגוף וקדושת דמים, והמובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה, כי בזה נבדל האדם מבעל החי, ונקרא חי מדבר, וכתיב 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגום אונקלוס 'לרוח ממללא'. על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו, שנאמר 'מוצא שפתיך תשמור'. ואף על פי שזה נאמר אצל נדר, זהו לאזהרה יתירה, מכל מקום אמור הוא גם כן לכל דבר
בספר ליקוטים בשם א' חסידישער ווארט, הביאו סיפור שהיה אצל הגאון מטשעיבין, רבי דוב בעריש ווינפעלד, שפעם כאשר עמד לצאת לבית הכנסת, הבחין שמשו שאחד מכפתורי בגדו של הרב נפרם ועומד ליפול. מיהר השמש והביא חוט ומחט ותפר וחיזק על אתר את הכפתור, אך באמצע המלאכה דקר מבלי משים את הרב במחט…
השמש נחרד והחוויר, וכמה שניסה הרב להרגיעו לא נרגע. "אני חושש שעל מעשה זה יכניסו אותי לגיהנום", אמר.
השיב לו הרב מיד: "אל תחשוש, גם אם יכניסו אותך לגיהנום, אני אוציא אותך!".
לאחר שנים רבות, בערוב ימיו של הגאון מטשעיבין, קרא לשמשו ואמר לו: "אתה זוכר מה שהבטחתי לך לפני שנים רבות, שאפילו אם יכניסו אותך לגיהנום אני אוציא אותך? ובכן, מה שהבטחתי אקיים אבל תשתדל מאוד שלא להקשות עליי את המלאכה"…