תענית כא
האם לשרה אמנו היו 'חיים טובים'?
גם זו לטובה
רש"י הק' דורש את הפסוק בפרשתן 'שני חיי שרה', כולן שווין לטובה. כל שנותיה למשך מאה עשרים ושבע שנים היו כולן טובות ומבורכות.
והקושיא זועקת מאליה: האם כל השנים הקשות שעברה שרה, יקראו 'כשנים הטובות לברכה'? הזאת נעמי?! והלא כמה וכמה צרות צרורות סבלה צדקנית זו במשך השנים, החל מעזיבת חרן וירידה למצרים, שם אכלה סבל ומרורים, בבית פרעה בראשונה ואבימלך בשניה, עשרות שנות עקרות שכמת נחשבות, ונוסף גם הוא על שונאינו – מעשי הגר וישמעאל. והנה שנותיה מלאות יגון אנחה וייסורים, ולהן קורא רש"י כולן שוות לטובה, האומנם?
תשובה ניצחת השיב הרה"ק רבי זושא זיעוכי"א: 'כולן שווין לטובה' אין פירושו שכל השנים טובות היו, לאו דווקא, אלא הכי פירושו: אצל שרה היו נחשבות כל השנים שווין לטובה, כי על כולן אמרה גם זו לטובה, וכדשנינו (ברכות ס:) לעולם יהא אדם רגיל לומר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. ולכן כל צער סבל ומועקה שעברה צדקנית זו, היו בעיניה 'כולן שווין לטובה'.
ואכן "ישקני מנשיקות פיהו", כי לו נאה כי לו יאה להרבי רבי זושא, לתרץ כך. ובהקדם הסיפור הידוע, שפעם נכנסו האחים הקדושים 'בעל ההפלאה' ואחיו רבי שמעלקע מניקלשבורג זיעוכי"א, לרבם הרה"ק המגיד ממעזריטש, ושאלהו על הא דשנינו במשנה (ברכות ט ה) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" ואמרו ע"ז בגמ' (שם ס:)" דחייב לקבלינהו בשמחה", והקשו האחים, איך ניתן לדרוש מבשר ודם להגיע לדרגה כזו?
ענה להם המגיד שעל שאלה כזו יכול רק הרבי רבי זושא לענות, "לכו אליו, הנה יושב הוא כעת בביהמ"ד, והוא יגיד לכם את פירוש דברי חז"ל הללו".
כידוע היה הרבי רבי זושא עני גדול עד חרפת רעב, מדוכא בייסורים ומלא במכאובים. נכנסו האחים לביהמ"ד ומצאוהו יושב בירכתיים תחת התנור. באימה ניגשו אליו ושאלו אותו לאמור: "הרבי שלח אותנו דווקא אל מר, לברר כיצד יתכן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בשמחה? אנא סבר את אוזנינו. תמה והתפלא רבי זושא וענה להם נחרצות, וודאי טעות הוא בידכם, לא אלי התכוון הרבי, הלוא בריך רחמנא שלא עזב חסדו עמדי, ומעודי ועד הלום טרם היה לי איזה דבר רע, וכולו היה רק טובה וברכה, ואיך אדע כיצד מברכים על רעה?"…
נענו האחים הקדושים ואמרו: "הנה כבר תשובה לקושייתנו בידינו, אכן זוהי כוונת חז"ל, שיהא האדם בוטח ומאמין בבוראו כל כך, עד שלא ידע שהן צרות וממילא יקבלן בשמחה".
ועל זה אמר דוד המלך (תהילים לד יא): "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב", וביאר הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא, דא היא שבחא של דורשי ה', שלא יחסרו – אינם מרגישים שום חסר, יען כל טוב – כל מה שקורה עמהם הרי זה להם טוב, בין הנראה והנגלה ובין הנסתר.
ושמעתי נועם אמרים בשם המגיד מישרים, הגאון רבי ישראל זושא הלווי הורוויץ שליט"א, אב"ד קהילות החסידים אלעד, שאמר בדרך צחות מהו בת ק' כבת כ'? אלא לרמז על סדר פרקי התהילים, כי הנה פרק כ' הוא מזמור "יענך ה' ביום צרה", ופרק ק' הוא "מזמור לתודה", וזו הייתה מידת שרה, כאמור, שכולם היו שווין אצלה לטובה ועל כולם אמרה "מזמור לתודה" גם הצרה וגם התודה – כולם שווים אצלה לטובה. ולדרכו ניתן להוסיף לומר שזהו 'ובת כ' כבת ז" – שבפרק ז' כתיב "אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון", נמצא שכל השנים שוות היו אצלה בזמירות של תודה.
(דרשו – הרה"צ אשר אנשיל כ"ץ שליט"א)