ביצה לא
כיצד חזר האורח בשבת ממושב 'קוממיות' ל'חזון יחזקאל' למרות שהוא מחוץ לתחום?
תחום שבת
יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.
"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.
– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"
"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.
– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"
"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.
– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"
"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"
האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…
לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.
אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"
בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא ילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסימן שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.
בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.
כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.
(דרשו – הרה"ג ר' ישראל ליוש שליט"א)