הרב בנימין בירנצוייג
"ויקר אלוקים אל בלעם" (יט, ב)
שינוי לשון מעניין מצינו בפרשה זו של בלעם – כשהקב"ה מדבר אל משה כתוב "ויקרא אלוקים אל משה" ואצל בלעם כתוב "ויקר אלוקים אל בלעם", הלא דבר הוא?!
מבאר נפלא הגאון ר' שמשון פינקוס זצ"ל, הנה לשון "ויקרא" הוא קריאה, ולשון "ויקר" הוא לשון מקרה, כשהקב"ה רצה לדבר עם משה, הוא קרא לו בשמו "ויקרא ה' אל משה", כשהקב"ה רצה לדבר עם בלעם, זה היה בדרך מקרה לא בקריאה של שמו.
כשקוראים לאדם בשמו, זה מראה על חביבות כמו שאומרים חז"ל, ליהודי יש שם, לכל יהודי באשר הוא יש שם, ושם זה מהות של התפקיד שלו בעולם, 'חביבין ישראל שנמשלו לכוכבים' וכל כוכב יש שם ויש מהות ותפקיד בעולם, אבל לאומות העולם אין שמות, אין להם מהות ותפקיד בעולם, מציאותם בעולם היא בדרך ארעי ומקרה כשאר כל החי הברואים בבריאה.
כשהקב"ה קרה למשה רבנו, קרא לו בשמו וזה חביבותו, אבל כשרצה לדבר עם בלעם זה לא היה בדרך חביבות של קריאת שם, כי אין להם שמות אלא בדרך 'ויקר' דרך מקרה שאין בה חביבות כלל.
יסוד גדול זה מרוממנו מאד! אבל גם מחייבנו מאד! הנה זכינו להיות מקרואי שמות לפני הקב"ה, זכינו שיש לנו לפניו שמות לכל אחד ואחד! איזה חביבות יש לנו לפניו, לכל אחד מאתנו יש תפקיד בעולם, והקב"ה מחבב כל אחד בשמו ובפעלו, כל אחד הוא יחיד ומיוחד לפניו יתברך!
כמה המחשבה הזו מעודדת מרוממת ומגביהה רום! מכל מליארדי מליארדי הברואים בעולם, יש לנו בני עמו חביבות מיוחדת לכל אחד ואחד! לכל אחד יש שם לפניו יתברך!! וזה מחייב להיות תמיד קרובים אליו ולעובדו בלבב שלם!
><><><><><><
היה ר"מ באחת הישיבות הגבוהות בארה"ב, שנפש כמנהג המקום בהרים בימי בין הזמנים, וישב ולמד בבית המדרש המקומי, הוא שם לב ליהודי מבוגר שישב ולמד בהתמדה גדולה וקול נעים מתוך גמרא בהוצאת שוטנשטיין, הוא הבחין שאותו יהודי מתקשה בלימודו ומנסה בכל כוחו להבין את דף הגמרא יחד עם הביאור המצורף, דבר שלא מנע ממנו להראות אותו של שמחה ושביעות רצון מלימודו.
בשלב מסוים התפתחה שיחה בין שניהם וכך במהלך הזמן נהפכו לידידים הנפגשים בכל יום בבית המדרש, אותו יהודי מבוגר סיפר לר"מ שבגופו מקוננת מחלה חשוכת מרפא, כל הפרופסורים בעולם התייאשו מלנסות לרפואתני, אך אני שש ושמח כי לפני מספר שנים זכיתי להתקרב ליהדות ולטעום מטעם לימוד התורה, והלימוד הזה של דף הגמרא ממש מחייה אותי, אני אמנם מתקשה בהבנת הגמרא בגלל שלא זכיתי לכך כל ימי אבל בעזרת הגמרא המבוארת אני מצליח להבין את דברי הגמרא לפעמים בקושי רב, אבל בסוף כל עמוד גמרא אני מרגיש רוממות מיוחדת, וכך אני מצליח להשכיח ממני את הדאגה מהמחלה המקוננת בגופי.
וכך הם הפכו כמעט לחברותא, הר"מ היה עוזר לאותו זקן בהבנת דברי הגמרא שהוא התקשה בהם, אלא שיום אחד נכנס אותו ר"מ לבית המדרש וראה את היהודי הזה יושב מדוכדך ועצוב, 'מה קרה'? הוא שואל אותו…
והוא אומר לו… 'ישבו כאן לפני כמה זמן קבוצה של תלמידי חכמים ודברו בניהם בלימוד התווכחו והתפלפלו בהבנה עמוקה ובבקיאות עצומה… ומראה זה גרם לי חלישות הדעת גדולה, מי אני ומה שווה לימודי? הרי יש בעולמו של הקב"ה כ"כ הרבה תלמידי חכמים הלומדים בהבנה ובעמקות ויודעים את התורה, מה שווה בפניו הלימוד האיטי שלי כשבקושי אני מצליח לסיים דף גמרא באופן מושלם ומובן' ודכדוכו נשמע עמוק עמוק מתוך ליבו…
חשב הר"מ בליבו, 'מה אענה לו כדי להרגיע את רוחו', ואז נצנץ במוחו רעיון ממש השגחה פרטית וחייך אליו ואמר לו: בא תראה ידידי איך הכל מסתובב משמים, הבוקר קראתי משהו שיש בו תשובה ניצחת לטענתך, הבוקר ישבתי במזנון של ארוחת הבוקר במלון וקראתי באחד העיתונים על ספר חדש שמוציא לאור עיתונאי בשם זקס שהוא ספר ביוגרפיה על אחד המלחינים הגדולים בארה"ב, ישיש שחיבר במהלך חייו יצירות מוזיקאליות מורכבות ביותר שאין תזמורת פילהרמונית מכובדת בארה"ב שלא מנגנת מיצירותיו, העיתונאי נפגש עם המלחין הדגול פעמים רבות וראיין אותו על חייו מחשבותיו דעותיו והלחנותיו.
באחד הימים בקש העיתונאי זקס לבא לבית המלחין כדי להמשיך ולשוחח איתו על מפעל חייו, אך המלחין סירב! בערב הזה אני לא יכול להיפגש! מדוע תמה העיתונאי? והוא אמר לו, התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק שהיא אחת התזמורות הנודעות של ארה"ב והיא הוותיקה שבהם, מבצעת ערב גדול שכל כולו מוקדש רק ללחנים וליצירות שלי בהשתתפות מעל מאה נגנים מכל הסוגים, הם כמובן מאד רצו שאשתתף בערב הזה, אך כוחותי לא עומדים לי לטוס לניו יורק, לכן הם ארגנו לי שידור לוויני ישיר לביתי, ושם אני רוצה לשבת ולשמוע לבדי בקשב רב את כל מהלך הערב.
העיתונאי בקש ולחץ בכל זאת לבא ולהשתתף בהאזנה לערב המוזיקאלי הזה, והוא הסכים ובתנאי שלא יפריע לו כלל בשאלות במהלך הערב, הוא הגיע לביות וביחד האזינו בקשב רב לכל הערב הנפלא, המלחין הישיש נהנה עד מאד ואף התרגש… אבל בסוף הערב היה נראה כי הוא מאוכזב ומדוכדך. 'כל כך יפה ומיוחד היצירות שלך שנוגנו ונשמעו בכל רחבי ניו יורק, מדוע אתה מאוכזב'? שאל העיתונאי את המלחין.
והוא ענה לו 'היה חסר כנר אחד מתוך ה15 כנרים שצריכים להופיע ביצירות האלו, אמר בבטחון מופגן הקומפזיטור הישיש, 'זאת מנין לך?' תמה העיתנאי, כיצד מתוך כ"כ הרבה כלי נגינה מעורבים אחד בשני אתה יכול להבחין בזה? אולי טעית? חזר הישיש בבטחון 'בכאלו יצירות צריכים להופיע 15 נגנים והיו רק 14'!!
העיתונאי שהבין שנפל לידו סקופ גדול על המלחין, התחיל במסע ברורים מקיף אצל האמרגן של התזמורת שאישר לו שהתזמורת היתה בהרכב מלא כולל 15 כנרים, העיתונאי לחץ שיבדקו שוב כי המלחין טוען בתוקף שהיה חסר כנר אחד, ואז התבררה האמת שרגע האחרון ממש אחד הכנרים קבל חום גבוה ולא הגיע והיו רק 14 כנרים.
'כיצד ידעת זאת כאשר אפילו מנהלי התזמורת עצמה לא שמו לב לכך? גם מנצח התזמורת בכבודו ובעצמו לא שם לב לכך? ענה לו המלחין הישיש 'אני הוא שהלחנתי את היצירות האלו, לכל אחד מהנגנים יש תווים מיוחדים הנותנים ביחד יצירה מוזיקלית ערבה לאוזן, מדובר בהבדלים דקים וקטנים שכל תו של כל כלי נגינה מוסיף בכל קטע וקטע בשילוב נפלא ומנצח, אפילו בעלי שמיעה מוזיקלית מעולה לא תמיד יכולים להבחין בכל גווני התויים המושרים בהרמוניה מושלמת, וכשזה מופיע ביחד כל תו ותו משלים את היצירה המולחנת, ולפעמים יש לכל תו ונגן קטע של כמה שניות ששם הוא נותן את הטעם ואת הקניעטש של הקטע, וקטעים אלו של הכנר ה15 היו חסרים לי, והיצירות לא היו מושלמות, ולכן אני בעצב שעד שעשו כזה ארוע גדול והנה זה לא היה מושלם', סיים המלחין.
הר"מ סיים את הסיפור שקרא בעיתון הבוקר ואמר לישיש שישב לידו 'אתה מבין? אולי לאנשים הפשוטים אין מושג ברור מהו תפקידו המיוחד של אדם בעולם, גם מביני דבר וחכמים לא תמיד מבינים מה תפקידו של כל יהודי בעולם, אבל מי שיצר את היצירה יודע הוא את תפקידה עד דק מן דק, הוא יכול להבחין בכל ניגון קטן וחרישי, הוא יודע איזה תו וניגון שייך לכל יהודי ברחבי העולם. תדע לך הניגון של הוא ערב ביותר לפני זה שיצר אותו, בלעדיו חסר לו ביצירה המושלמת הזו של לימוד התורה בעולם כולו! היה נראה על הזקן כי התיישבה דעתו הוא הודה לו מקרב ליבו ושקע שוב בשמחה בתלמודו.
כעבור שנה בבין הזמנים שב אותו ר"מ למקום נופש זה וסר לבית המדרש, בתקוה לראות את ידידו הזקן יושב ועמל בהבנת עוד עמוד גמרא בשמחה ואושר, אבל הוא לא מצאו, משבירר הדבר אמרו לו שהוא נפטר לפני כמה חודשים, חברו שהכירו סיפר לר"מ שבשנה האחרונה הוא למד תורה בשמחה עצומה וכל פעם לפני שהתחיל את לימודו היה אומר בשמחה גלויה: אני הולך עכשיו לנגן את הניגון והחלק המיוחד שלי ביצירה של הקב"ה'!!
מרגש עד מאד! ובעיקר נושא בחובו מסר עוצמתי מאין כמותו 'כל אחד ואחד יש לו את השם שלו את הניגון שלו את החלק שלו שבעל היצירה הקב"ה לא מרגיש שיצירתו שלמה בלעדי ניגונו, כמה דבר זה משמח אותנו כשאנחנו חושבים מי בעל היצירה שלנו ושכל אחד מנגן את היצירה שהולחנה במיוחד בשבילו על ידי בעל היצירה הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה!!!