סוכה לה
הפקיר את הפרדס בשמיטה אך אומר שהפירות ערלה
ושל ערלה פסול
מעשה בבעל פרדס אתרוגים שהפקיר את שדהו בשמיטה, אך כדי שלא יקחו את האתרוגים הודיע שיש בין האתרוגים עצי ערלה האסורים בהנאה ופסולים לברכה, ומי שרוצה שיודיע לו מאלו עצים מותר ללקוט שישלם לו תשלום סמלי בכדי לכסות את ההוצאות שלו בגדול האתרוגים.
השאלה האם זה נחשב שמשמר את שדהו כמי שמביא אריה לפרדס שעי"ז ימנעו מלהכנס, וא"כ כל האתרוגים בכלל משומר בשביעית, או שכיון שאינו מונע אנשים מלהכנס בפועל, אלא רק מודיע להם ידיעה שתגרום להם לוותר על הפירות, אין זה בכלל משומר.
עוד מעשה בבעל פרדס שסבר על שלשה עצים שהם ערלה, ותלה פתק שאותם עצים אתרוגיהם אסורים בהנאה, למחרת כשהגיע המשגיח כשרות, חישב את תאריכי הנטיעה והתברר שהם בגדר של רבעי בשנה הרביעית ומותרים על ידי פדיון, מיד הסיר את הפתק והודיע שהאתרוגים חייבים בפדיון, ובא לשאול האם בשעה שהודיע בטעות שהאתרוגים הם ערלה ובכך מנע מאנשים לנטלם, אולי נעשו האתרוגים 'משומר'.
דין משומר בשביעית
הגמרא במנחות (פד.) אומרת שהיו ממנים שומרים על השעורים בשביעית בשביל להביא עומר בפסח, והקשו התוס' (שם ד"ה שומרי) הרי השעורים נעשים משומר בשביעית.
והביאו שדעת רש"י (יבמות קכב. ד"ה של עזיקה) להתיר משומר באכילה לפני זמן הביעור, ורבנו תם סובר שמשומר אסור באכילה, ופירש את מה שדרשו בתורת כהנים (פ"א א ד) 'את ענבי נזיריך לא תבצור' (ויקרא כה ה), את המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, כלומר שאסור לאכול פירות מן המשומר בשמיטה.
והקשו לשיטת רבנו תם איך מביאים עומר משעורים המשומרים בשביעית, הרי קרבן צריך להיות מדבר המותר באכילה לישראל, ותירצו בתרוץ אחד שלא היו מונעים בני אדם מליקח, אלא היו מודיעים להם שזה מיועד עבור עומר לבית המקדש והיו פורשים מאליהם.
נראה מדבריהם שאם אינו מונע מלטול רק מודיע דבר שעי"ז ימנעו מלטול לא נחשב משומר, לפי זה יתכן שמה שמודיע שיש ערלה בפרדס לא נחשב משומר.
אך יש לחלק, שכשהודיעו שלוחי בית דין על השעורים שהם עבור עומר, לא נתחייבו האנשים להמנע מלטול אלא מרצונם הסכימו כיון שזה לצורך בית המקדש, אבל כאשר מודיע שיש איסור ערלה ויש פירות האסורים באכילה ובהנאה, יתכן שנחשב כמו שמושיב אריה למנוע מאנשים לטול.
בעיקר דין משומר, החזון איש (סי' י סק"ו) פסק להקל כרש"י וסיעתו, אך במקום אחר (סי' כו) כתב להחמיר, וכתב הדרך אמונה (פ"ד משמיטה ציון ההלכה שי"ז שי"ח) שדעת החזון איש היתה שמעיקר הדין אפשר לסמוך ולהקל וכן הורה למעשה, ומה שבמקום אחר כתב להחמיר, כתב הדרך אמונה ששאלו את החזון איש על זה. ואמר שבמכוון רצה שיהיה בזה סתירה בספר כדי שידעו שאף שמעיקר הדין אפשר לסמוך על המקילים, לכתחילה ראוי להחמיר, וכן לעצמו היה מחמיר בזה.
ולגבי בעל הפרדס שאמר שיש ערלה בפרדסו כדי לשמור את שדהו, כתב בארחות רבנו (ח"ב עמ' שכה) ששאלו את החזון איש, ואמר שאין זה משומר, כי אינו נאמן לאסור את הפירות והפירות אינם בכלל משומר ומותר לאוכלם.
והגר"י זילברשטיין שליט"א כתב בקובץ קול התורה שבאופן שבעל הפרדס אומר אמת ואינו מגלה היכן הערלה, סובר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שזה כמרביץ אריה בתוך השדה ומונע מאנשים ללקוט, אך שונה הדבר אם אומר שיש עץ מורכב שאתרוגיו פסולים לברכה ואינו מגלה, שזה אינו משומר כי כל הרוצה יבוא ויטול, אלא שיש חשש שאינו כשר למצוה ורק ראוי לעשות ממנו ריבת אתרוגים.
(דרשו – הרה"ג ר' מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א)