יומא לו
קושיית אמו של רבי עקיבא אייגר ותירוץ בנה בעודו בגיל שש
לקט שכחה ופאה
אמו של הגאון רבי עקיבא אייגר מרת גיטל היתה מפורסמת בצניעות ובהשכלה מופלאה, ומלומדת כגברא, וכפי שתיארוה כותבי תולדותיו של בנה הגאון. בספר חכמי ישראל בילדותם מביא קושיא שהקשתה לבעלה רבי משה שהיה תלמיד חכם מובהק על הגמרא בערובין (מא:) ״שלשה אין רואין פני גיהנום, ואלו הן: דקדוקי עניות וחולי מעיים והרשות [מי שיש לו נושים, רש״י], ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה״. ושואל התלמוד: ואידך [למה מנה רק שלשה ולא הזכיר גם מי שיש לו אשה רעה?] ומתרץ: אשה רעה מצוה לגרשה. ושוב שואל התלמוד: ואידך [מפני מה הוא מונה גם אשה רעה. והלא מצוה לגרשה]? ומתרץ: שלפעמים כתובתה מרובה, ואין לו לשלם לה את הכתובה ולגרשה.
פנתה האשה מרת גיטל אל בעלה ושאלה אותו: למה לו לתלמוד לתרץ שלפעמים כתובתה מרובה. והלא גם בכתובה מועטת יכול להיות שאין לבעל יכולת לשלם?
עוד קודם שהספיק האב ר׳ משה להרהר בשאלת אשתו, קפץ בנו הפעוט והשיב: הלא הכתובה המועטת ביותר היא של מאתים, וכמו שאמרו במשנה בכתובות (פ״א מ"ב) ״בתולה כתובתה מאתים״, ומשנה מפורשת במסכת פאה (פ״ח מ"ח) ״מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר הרי זה יטול". כי מי שאין לו מאתים הריהו כעני לכל דבר.
ולפי זה, סיים הילד החריף את דבריו – הלא מוכרח היה התלמוד לתרץ: זמנין דכתובתה מרובה, שאם כתובתה מועטת. כלומר כתובתה רגילה של מאתים והבעל אינו יכול לגרש את אשתו הרעה משום שאין בידו לשלם גם את המאתים. הלא הוא נחשב לעני, וכבר הוא כלול באלו השלשה, שאינם רואים פני גיהנם, ואחד מהם הוא דקדוקי עניות׳, ולמה לו להוסיף גם מי שיש לו אשה ו־עה, אלא על כרחנו עלינו לומר שכונתו על מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרבה.
(ומתוק האור)