יעקב א. לוסטיגמן
חדר המדרגות בבניין המוזנח היה חשוך באותו לילה. אור קלוש בקע מדלתותיה של אחת הדירות בבניין, שדייריה לא סגרו את דלתם כראוי.
השניים ניצלו את האור החיוור כדי לטפס, מבלי להיתקל בפחיות הריקות והחפצים המשומשים שהתגוללו על המדרגות המלוכלכות.
"אתה חושב שהוא באמת גר כאן?", שואל הצעיר מביניהם בהיסוס מה. המבוגר גבה הקומה רוכן לעבר חברו הצעיר, ומשיב לו בקול רגוע ושקט: "מה זה משנה בכלל? אנחנו צריכים לעשות את השליחות שלנו! נגיע לקומה שלישית, נקיש בדלת ונדע אם הגענו למקום הנכון…".
הדלת בקומה השלישית נפתחת לפתע בקול רעש גדול. דרכה יוצא מהבית אדם בעל מראה לא סימפטי בעליל.
הוא יורד אל תוך החושך, כמעט מתנגש בשניים העולים במדרגות.
אדם מהשורה לו היה נקלע לסיטואציה הזאת, בוודאי היה סב על עקביו ונמלט על נפשו לפני שהטיפוס המפחיד ייטפל אליו. או אולי היה עומד על מקומו, משותק מאימה ועוצר את נשימתו עד שיחלוף על פניו.
אבל הם לא נרתעים, הגבוה מושיט לו יד לשלום: "סלח לי צדיק, כאן מתגורר ששון יצחקי?"
הוא מנסה למקד בו מבט מבולבל, "מי? ששון? אה כן, זה הבן שלי, אבל אני לא אשם… תאמינו לי שאני לא אשם… מה שקשור אליו תדברו אתו, כבר מזמן הפסקתי להתעסק בעניינים שלו, אם הוא חייב לכם כסף או שאתם 'חייבים לו מכות' זה עסק שלו אתכם, אני לא קשור…".
"לא לא…", משיב לו הגבוה, "הוא לא עשה לנו שום דבר רע… ההיפך, שמענו עליו דברים מאוד טובים. לכן אנחנו רוצים להציע לכם, ההורים, שתסכימו שניקח אותו ללמוד במתיבתא, שיקבל חינוך יהודי, ערכי ושורשי. הבנו שהוא נער טוב מטבעו ויש לו עתיד גדול, הוא יהיה תלמיד חכם גדול אם תסכימו".
אביו של ששון הפך קצר רוח: "תקשיבו, הוא אולי הבן שלי, אבל אני כבר מזמן לא אבא שלו. מחקתי אותו מתעודת הזהות שלי, ומבחינתי הוא לא יותר מילד רחוב. זה שהוא ישן בבית שלי לא אומר שאני גם צריך לדאוג לו".
"אין לי שום בעיה שתיקחו אותו לאיפה שאתם רוצים", הפטיר בעודו יורד במדרגות לאיטו. "קחו אותו, ובבקשה אל תחזירו. שמעתם? אתם לא צריכים אפילו לספר לי לאיפה לקחתם אותו. זה לא מעניין אותי בכלל, רק שתדאגו שלא יחזור הביתה".
השניים הביטו זה בזה, משכו בכתפיהם, והמשיכו לטפס את מעט המדרגות שעוד נותרו להם. הנמוך מבניהם כבר חשב להתייאש, לפי התיאור של האבא, אולי עדיף להשאיר את ששון בבניין המוזנח, אבל הוא ידע מראש מה תהיה תשובתו של הגבוה: "זה לא עסק שלנו", הוא יגיד, "אנחנו רק עושים את השליחות שלנו, התוצאות והסיכויים לא משנים לנו שום דבר".
הם סיימו לעלות במדרגות, ניגשו לדלת שנותרה פתוחה, ונקשו עליה נקישות נמרצות: "ערב טוב", אמר הגבוה לאשה קשת היום שהתייצבה בפתח, "קוראים לי ירחמיאל קראם, ובאתי לכאן עם החבר שלי חיים פוקס, כדי לפגוש את הבן שלכם, את ששון יצחקי…".
במקום הנסיעה לים
"זה התחיל בחודש אלול תשכ"ז", מספר הרב חיים פוקס. "הייתי אז בחור צעיר בשיעור א' ישיבה גדולה. באתי ללמוד בישיבת גרודנא באשדוד, שהיתה אז ישיבה חדשה מאוד. בחודש שבט פתח הרב מפוניבז' את הישיבה באשדוד, ואני הייתי מבין הבחורים הראשונים שזכו ללמוד בה בשיעור א' באלול תשכ"ז.
"הרב מפוניבז' שלח אז קבוצה של בחורים מ'קיבוץ', כ-30 בחורים למדו אתנו בזמן חורף, והגיעו גם בחורים מ'קול תורה'. היו גם כמה בחורים בודדים בשיעור א', ועוד כמה בודדים בשיעור ב'. אחד מהבחורים שבאו מפוניבז' היה הגאון רבי ירחמיאל קראם זצ"ל.
"הלימוד היה בשמחה ובהתלהבות. היתה הרגשה התחדשות, תחילת זמן, ישיבה חדשה עם עתיד מבטיח, מיסודו של הרב מפוניבז', ועם טובי התלמידים של פוניבז' ו'קול תורה'. מה צריך בחור ישיבה יותר מזה?
"הגיע יום שישי, שחרית כרגיל, ארוחת בוקר כרגיל, ולאחר סדר הלימוד ירדנו לארוחת צהרים בחדר האוכל ששכן בצריף פשוט. מטבח לא היה שם, האוכל היה מגיע במכונית של הישיבה, מהמטבח של פוניבז' בבני ברק.
"שלחו אז סיר של אטריות מבושלות, זאת היתה ארוחת הצהרים של יום שישי. אצלנו בחדר האוכל הוסיפו לאטריות קצת קינמון, וכך השביחו את ארוחת הצהרים. אכלנו, שבענו, הותרנו והיינו מרוצים, לא היינו צריכים יותר מזה.
"אחרי האוכל יצאנו החוצה מהצריף הלוהט, וידענו שעכשיו יש לנו עוד כמה שעות טובות עד שתיכנס השבת. מבחינת הישיבה אנחנו משוחררים לעשות ככל העולה על רוחנו.
"חלק מהבחורים רצו ללכת לים. אנחנו באשדוד, הים לא רחוק, כמה דקות הליכה ונגיע לים, נשחה ונחזור לקבל את השבת כדת, כראוי וכנכון.
"פתאום ניגש אלי בחור גבה קומה, מהחדשים. ידעתי שקוראים לו ירחמיאל ושהוא מכונה בפי חבריו 'ירח', אבל לא הכרתי אותו כל כך. הוא ממילא היה מה'עלטרערס', מהמבוגרים, ואני הייתי מהצעירים, כך שלא חשבתי שאני אמור להיות חבר שלו.
"אבל משום מה מצאתי חן בעיניו. אני לא יודע למה, אבל הוא פשוט ניגש אלי והצביע על הבניינים שהיו שם, מעבר לחולות שבמרכזם נבנתה הישיבה שלנו. 'יש שם שלושה בניינים', הוא אמר לי, 'זה קרוב לכאן, והבניינים האלו נראים כמו שיכונים של עולים. מה אתה אומר? אולי תבוא איתי ונלך לשם, נדפוק על הדלתות ונראה אם יש שם ילדים שאפשר להעביר ללימוד בתלמודי תורה ובמתיבתות, אולי יש שם נערים שאפשר להכניס לישיבות, או לפתוח עבורם שיעורי תורה כאן באזור? בוא נראה מה קורה שם… אתה בא?'.
"הלכתי איתו, ומאז לא משה ידי מתוך ידו במשך למעלה מיובל שנים".
לא רק שנורר
"כשהלכנו לאותם שלושה בניינים החזיק הרב קראם בידו פנקס ועיפרון. כשדפקנו על הדלתות, הוא התחבב על האנשים במהירות, דיבר מהלב, והקפיד לרשום בפנקס כל פרט מידע רלוונטי.
"המשפחות היו של עולים פרסים, גרוזינים, מרוקאים ועוד. רובם היו אנשים שומרי מצוות או לפחות שומרי מסורת ברמה כזאת או אחרת. כמעט כולם רצו שהילדים שלהם יקבלו חינוך יהודי יותר. לכן זה לא היה קשה במיוחד. לא היתה שם שנאה לחרדים, לא היתה סלידה מאתנו. ברוב המקרים דווקא שמחו לקראתנו, שמחו לשתף אתנו פעולה. לא תמיד הנערים עצמם רצו לשתף פעולה, אבל ההורים ברוב המקרים שמחו על כך מאוד.
"באותה העת היתה הפריחה הגדולה של המתיבתות. היו אלו המקבילות החרדיות של 'חטיבת הביניים' בחינוך הממלכתי.
"בתחילה בתי הספר היו יסודי עד כיתה ח' ותיכון עד כתה י"ב. אחר כך שינו, ואת כיתות ז' ח' הפכו לחטיבת ביניים. היו מהפעילים שחששו שלהוציא מהבית ילד או ילדה לפנימייה כבר בכיתה ו', יהיה קשה. אך הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל טען שאדרבה, יהיה יותר קל. והוא צדק. בסופו של דבר היה זה מה שהביא להקמת מתיבתות רבות עם פנימייה ועם חדרי אוכל, עם תנאי משופרים.
"ההורים לא נדרשו לשלם כסף עבור הלימודים והשהייה במקום. כך שגם מבחינה כלכלית זה היה יותר קל להם לשלוח את הילדים למתיבתא, מה שמוריד קצת מהלחץ והעול הכספי בבית, וגם מעניק לילד תנאים גשמיים נוחים יותר, וחינוך איכותי יותר, עם חיבור למסורת ולערכים, כל מה שההורים חלמו עליו.
"אבל למרות הכל היה צורך לבוא לשכנע, להציג בפניהם את ההטבות שהילד יקבל מהלימוד במתיבתא. עבדנו גם עם נערים בוגרים יותר, שכבר לא יכלו ללכת למתיבתא, כמו גם עם ילדים קטנים, שרצינו שההורים ירשמו לחינוך חרדי. היו מסגרות גם לבנות, והעבודה היתה רבה.
"במשך השנים ההשקעה גדלה, ומספר הילדים והילדות שהרב קראם הציל אז היה עצום", מספר הרב פוקס שהיה שותף מלא לכל הפעילות. "היה לו טנדר, והוא היה ממלא אותו ילדים ושולח למתיבתא בבאר יעקב, למתיבתא ביהוד, למתיבתא בבני ברק וכן למתיבתות נוספות. הטנדר היה חוזר ויוצא כמעט מידי יום עם קבוצה נוספת של ילדים. היו תקופות שממש עבדנו תחת לחץ כדי להספיק, להכות בברזל בעודו חם, כשכולם מתלהבים ורוצים ללכת לחינוך תורני, שלא נאבד אף אחד בדרך, כל אחד מאותם נערים עלול להתחרט או להתמלא חשש, בזמן ההמתנה עד שנמצא לו מקום ודרכי תחבורה.
"אבל הרב קראם לא עצר שם. הוא לא הסתפק בזה. כל ילד כזה שהגיע לגיל בר מצוה, הרב קראם היה עוזר לו עם ביגוד, עם תפילין, כובע וחליפה. ידענו שאם לא יהיה לו כובע, אם לא תהיה לו חליפה, הוא לא ירגיש בן ישיבה, ולכן הסיכוי שיישאר בישיבה יהיה נמוך יותר. אם אתה רוצה שיישאר, צריך 'לבגד' אותו בהתאם.
"להורים לא היה כסף לזה, והם גם לא ראו בזה עניין חשוב, הרב קראם פשוט הוציא כסף ושילם לכל נער, לכל ילד. הוא הקים אז את 'קרן עזרה לתלמידים', ובאמצעותה היה מממן את זה. לשם כך הוא אסף וקיבץ כסף בכל מקום אפשרי. פעילות זו נמשכה עד יום פטירתו, תלמידי ישיבה רבים לבושים היום בחליפות, כובעים וביגוד שקיבלו מהרב קראם, בין אם הם יודעים על כך ובין אם לא.
"היתה לו סייעתא דשמיא עצומה", מספר הרב פוקס, "אני זוכר, שאחרי תקופה שבה הוא ראה שחייבים לגייס כסף כדי לסייע לבחורים, ולבסס את מעמדם כבני ישיבות, לא נותרה ברירה והוא נאלץ לנסוע לאמריקה בפעם הראשונה.
"הוא לא ידע אנגלית, מאוחר יותר הוא ניסה ללמוד קצת, אבל גם אז האנגלית לא היתה משובחת במיוחד, בלשון המעטה.
"כשהגיע לאמריקה בפעם הראשונה, הוא נסע גם ללייקווד. הגיע לשם לתפילת מנחה גדולה ומיד אחרי התפילה בישיבת לייקווד המפורסמת, כשכל הבחורים והאברכים יוצאים לארוחת הצהרים, עוד לפני שהספיק להתמקם ולבדוק איפה הוא יכול לשהות ומה עליו לעשות, נעמד הרב קראם במדרגות היורדות מבית המדרש יחד עם שני אברכים מקומיים שהכירו אותו, והתחיל לצעוק בקול גדול 'קרן עזרה לתלמידים אשדוד, קרן עזרה לתלמידים אשדוד'.
"האנשים שם בלייקווד לא הבינו, מי זה האיש המוזר הזה שצועק ככה, פשוט נעמד עם צלחת לקליטת המטבעות, ומתחיל לצעוק.
"מהר מאד הם הבינו שמדובר ביהודי תלמיד חכם, שעושה את מעשיו לשם שמים, ופשוט התחילו לתת לו כסף, הוא יצא משם אחרי חצי שעה, עם כמה אלפי דולרים! זאת היתה טבילת האש הראשונה שלו בארה"ב.
"בהמשך הוא השתדרג, ופנה לגבירים גדולים, הסתובב במנהטן ובכל מקום שבו שמע שיש כסף, והיה מגייס סכומים גדולים יותר.
"סיפר לי יהודי אמריקאי, קצת יותר מבוגר מר' ירחמיאל, שהיה ממש 'חסיד' שלו. הוא גר במונסי, ובכל פעם שר' ירחמיאל היה בא לשם, היהודי הזה היה נרתם לעזור ולסייע לו.
"פעם אחת הם הגיעו לביתו של גביר גדול, הידיד ממונסי החנה את האוטו ביציאה מהחניה של יהודי עשיר, הוא הסביר לרב ירחמיאל שהגביר הזה כל פעם בורח. ברגע שהוא רואה אותו בדלת מביא אליו איזה משולח מישראל, הוא יוצא מהדלת האחורית, נכנס לרכב ונוסע.
"עכשיו הוא לא יכול לברוח", אמר בחיוך, דפק על הדלת והרב קראם הוציא מאותו יהודי סכום כסף גדול מאוד, כמובן רק לאחר שאותו יהודי אמר 'רוצה אני' בפה מלא…".
כמועמד לראשות העיר
"מי שישמע את הסיפורים האלו", אומר הרב פוקס, "עלול לחשוב שרבי ירחמיאל קראם היה 'שנורר' משכמו ומעלה… אבל זה לא היה המצב. הוא לא היה שנורר, הוא היה שליח, שליח של ההשגחה העליונה.
"בכל רגע נתון הוא מילא את שליחותו. אם השליחות היא להיות שנורר באמריקה, לו יהיה כן. אם השליחות היא לנקוש את דלתות באשדוד, ולשלוח ילדים למתיבתות, אז הוא עושה את השליחות שלו.
"לא רבים זוכרים, אבל באותן שנים ראשונות הוא התמודד לראשות העיר אשדוד… מי שהכירו אותו בטח מתפלאים. ר' ירחמיאל? ראשות עיר? מה פתאום! הוא היה כזה מתמיד גדול, מה לו ולראשות העיר?
"אבל מעשה שהיה כך היה: היינו אז חדשים באשדוד, הקהילה החרדית לא זכתה להכרה כלשהי, ולכן הוחלט שאנחנו מריצים רשימה חרדית למועצת העיר. אז היו מצביעים בפתק אחד לרשימה, ולאחר הבחירות כל אחד מראשי הרשימות שנבחרו למועצה, היה מנסה להקים קואליציה, ומי שהצליח הוא היה ראש העיר, כמו שנהוג היום בבחירות לכנסת. לכן כל ראש מפלגה היה מתמודד בעצם על ראשות העיר.
"ידענו שהרשימה שלנו לא תצליח לכבוש את כס ראשות העיר, וגם לא חשבנו שנצליח להכניס נציג למועצה, אבל רצינו להוכיח שיש לנו 150 או 200 קולות, בעיר שמנתה אז 20 אלף תושבים, שיתייחסו אלינו בצורה קצת יותר רצינית, ושחברי מועצת העיר יבינו שאפשר לעשות אתנו עסקים, ומי יודע, אולי בפעם הבאה נצביע עבורם…
"אבל מי הוא זה ואיזה הוא שיתמודד בראש רשימה כזאת למועצת העיר? הרי מדובר בבושות נוראיות. שמו ותמונתו יתנוססו בראש חוצות, במסגרת הקמפיין הוא יספר, כמובן, איך בדיוק הוא מתכוון להתנהל לאחר שיתמנה כראש העיר, ולבסוף יקבל בסוף רק 200 קולות…. זה מגוחך.
"בא ר' ירחמיאל ואמר 'אני מוכן. למה לא? זה ירבה כבוד שמים? זה ישיג יחס טוב יותר ליהדות החרדית באשדוד? אז אני מוכן. הכבוד שלי לא מעניין!'… והוא התמודד, ואכן הצלחנו להשיג אז למעלה מ-500 קולות, זה היה הישג מדהים, ומאז היחס אלינו היה שונה, ונציגים מרשימות שונות התחילו להתייחס אלינו בכבוד…".
חציה השני של השיחה המרתקת ומלאת העובדות, מחייו ופעלו של הגר"י קראם זצ"ל, יופיע אי"ה בגיליון 'לקראת שבת' בשבוע הבא.