יומא ה
על מה היתה המחלוקת הראשונה בחז"ל?
וסמך
מהפסוק "וסמך ידו", שבפרשת ויקרא נלמד דין סמיכה על הקרבנות. מחלוקת התנאים בעניין הסמיכה ביום־טוב (חגיגה טז.), אם יש בכך משום שימוש בבעלי חיים ביום־טוב או לא, היא המחלוקת היחידה שהיתה בתקופת הזוגות שהיו באמצע בית שני, וגם התנאים שאחריהם נחלקו בדבר.
וכן נאמר בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב): "בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל, אלא על הסמיכה בלבד". המחלוקת החלה בזוג הראשון, כאשר יוסי בן־יועזר אומר שלא לסמוך ויוסי בן־יוחנן אומר לסמוך, והמשיכה עד הזוג האחרון של שמאי והלל, שמאי אומר שלא לסמוך והלל אומר לסמוך. אך בעוד הזוגות לא נחלקו רק בהלכה זו, נחלקו שמאי והלל בעוד שלוש מחלוקות, ואילו תלמידיהם, בית שמאי ובית הלל, כבר נחלקו כ־ 320 פעם.
על הסיבה מדוע רק מחלוקת זו לא הוכרעה על־ידי הסנהדרין, כתב רבי ראובן מרגליות, כי מכיון שגם לנשיא וגם לאב בית הדין היתה זכות שווה, לכן לא נפסקה ההלכה. חז"ל מספרים, שכאשר הגיע פעם הלל הזקן ביום־טוב עם קרבן עולה, שאלוהו בית שמאי "מה טיבה של בהמה זו"? וכדי להשתמט מהם, כשכש להם הלל בזנב העולה, ושינה בכך מפני השלום כאילו בידו בהמה נקבה שכשרה לשלמים, מפני שאף בזה נחלקו בית שמאי ובית הלל אילו קרבנות מותר להקריבם ביום טוב.
היה שם התנא בבא בן־בוטא, שאף שהיה מתלמידי בית שמאי ידע שהלכה כבית הלל על־פי בת־קול מן השמים, והביא כבשים משובחים מכל ירושלים, העמידם בהר הבית ואמר 'כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך', ונקבעה הלכה כבית הלל. אולם עדיין היו יחידים מבית שמאי שלא קיבלו עליהם את ההכרעה כבית הלל, ופעם ראה אחד מהם ביום־טוב את אחד מתלמידי בית הלל כשבידו עולה, ואמר לו "מה זו סמיכה"? אמר לו התלמיד של בית הלל: "מה זו שתיקה"? ורמז לו כי עליו לשתוק ולקבל את ההכרעה כבית הלל. מתשובתו הזהירה של התלמיד, למדו חז"ל שכאשר האדם עונה בוויכוח, יענה בכבוד.
(שבת טיש)