כותב הרה"ק ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע (פורים, סז.): "כל איש ישראל, כל מה שהוא עושה, צריך להיות (כוונתו) שבזו העשיה יתמחה הזכר של עמלק, וכאשר יהיה נזהר בזה כל בר ישראל, אזי בטוח אני אשר חיש מהר יהיו פטורים מכל הצרות".
על פי דברי 'בית אהרן' הללו, היה נוהג הגה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל בכל עת מצוא בקיום אחת ממצוות ה', לומר "ימח שמו", כשכוונתו על עמלק.
פעם אחת ביציאתו מן המקוה לעת זקנותו קשר את מנעליו וזעק בינו ובין עצמו: "ימח שמו! ימח שמו!"… באותה העת עמד שם יהודי בקרבת מקום אשר נחרד למשמע אזניו, בחששו שמא גרם לו מאן דהוא רעה וע"כ הוא מקללו קללה כזו, או שמא אירע לו איזה… על כן ניגש אליו ושאלו אם בידו לעזור לו.
נענה החסיד והשיב לו בניחותא שלא קרה לו מאומה, רק שב'בית אהרן' מבואר שבכל מצוה צריך האדם לכוון שברצונו למחות זרעו של עמלק, ועל כן כעת שהוא קושר מנעליו ומקפיד לעשותו כפי הנפסק בשו"ע (או"ח ב ד), הרי הוא מכוון למחות שמו וזכרו מתחת השמים, ולכן קללו שבזו המצווה ימח הקב"ה שמו מעל פני האדמה במהרה.
(באר הפרשה)