הכלה הייתה נרגשת מאוד. נמצאת היא ביום הגדול של חייה, יום החתונה. התנאים נערכו, הפרחים נשזרו, המתנות נשלחו, וההזמנות חולקו. המשפחות עסקו בקניית בגדים, סגרו עם תזמורת 'ברמה', עם צלם, סיכמו עם בעל האולם על כל מנה ומנה לשביעות רצון האורחים ו… הנה! סוף סוף הגיע היום המאושר בחייה!
היא ישבה בכסא הכלה כל כולה קורנת מאושר. מרטיבה את ספר התהילים שלה בדמעות התרגשות. מוקפת בבנות משפחתה, בשכנותיה, במורותיה ובחברותיה מהסמינר…
והנה, הגיע טקס החופה. קשה מאוד לתאר את תחושת הרוממות של שני בני הזוג. החתן, ששמו הלך לפניו כתלמיד חכם צדיק וירא שמים, ניגש יחד עם כלתו לאחר טקס החופה אל חדר הייחוד שמח ומאושר.
לאחר רבע שעה נשמעו דפיקות בדלת. הכלה קמה לפתוח, בפתח עמד פיליפיני, מחויט להפליא. למול עיניו הנדהמות של החתן, הכניסה אותו הכלה לחדר והורתה לו לשבת בצד על אחד הכסאות הפשוטים.
"ממ… מה זה?!" פלט החתן ההמום.
"אה…", היא חייכה, "זה פיליפיני שעובד אצלנו וסייע לנו רבות בהכנות לחתונה". ומיד הוסיפה: "אל תדאג, הוא לא מבין אידיש, אנחנו נדבר רק באידיש, נראה לי שהוא לא מפריע. הוא רק יושב כאן בשקט".
"כן, אבל למה"? פלט החתן בגמגום כשעיניו פעורות לרווחה.
"פשוט מאוד", השיבה הכלה הטריה, "הפיליפיני עזר לנו היום במשך כל ההכנות לחתונה. ואם נצטרך משהו, נוכל לשלוח אותו לכל שליחות. אם נצטרך חס ושלום עזרה רפואית הוא יעמוד לימיננו, ואם נרצה לשתות משהו… הוא תיכף ומיד יזדרז להביא לנו".
"כן" – השיב החתן ההמום – "אבל למה הוא צריך להיות כאן?"…
"אני מסבירה לך", ענתה הכלה, "יש לו התמחות בכל דבר! כל ידע, כל ייעוץ, כל שירות הוא יתנדב לעזור לנו, אתה תראה…"
החתן חשב שהוא עומד לצאת מדעתו. מה זה?! איזו כלה הוא קיבל? האם אפשר עוד להתחרט ולבטל את כל החתונה הזאת בכלל? הוא נשך את שפתיו בחוזקה וניסה לומר שוב בעדינות מרובה: "אני לא מבין, לשם מה הוא צריך להיות איתנו בחדר הייחוד??"…
"נו, הרי כבר הסברתי לך פעמיים", אמרה הכלה, "וחוץ מזה, הרי שנינו עברנו היום יום עמוס במיוחד, ואני עוד עלולה לשכוח כמה סידורים דחופים שנותרו לי, כמה טלפונים חשובים שעלי לעשות הערב ומחר על הבוקר, והפיליפיני יוכל לרמוז ולהזכיר לי. הוא לא ידבר, כדי לא להפריע לפרטיות שלנו בחדר הייחוד, כך סיכמתי איתו במפורש, שיהיה כמו חרש שאינו שומע ואינו מדבר. מה זה כבר מפריע לך שהוא בסך הכל יושב פה בשקט בפינת החדר?"
משראתה הכלה את עיניו של החתן מביטות עליה בתימהון גובר והולך, הוסיפה ואמרה: "אתה יודע מה? אני בעצם לא חייבת להתייחס אליו. אפילו אם הוא ירמוז לי משהו… אני לא אתייחס אליו! אבל בכל מקרה, נראה לי שעדיף שהוא יישאר איתנו כאן למקרים דחופים… מה אתה אומר?"…
**
הסיפור הזה אמיתי אבל עם כמה שינויים:
א. החתן והכלה הם לא אחר מאשר הקב"ה ועם ישראל.
ב. החתונה לא התקיימה באולם שמחות אלא בבית כנסת.
ג. חדר "הייחוד" – זו השעה האישית והפרטית שלנו עם הקב"ה.
ד. שמו של הפיליפיני הוא לא ממש "פיליפיני" – אלא "פלאפוני"…
ועכשיו קראו שוב את הסיפור מההתחלה…
(מעובד ע"פ מאמר ב'ליקוטי שמואל')