אמירה לנכרי במלאכת שבת אסורה מדרבנן, וכן בשאר איסורי תורה כמו זריעת כלאים ובשביעית ובאופנים מסוימים התירו חכמים כגון לצורך חולה שאין בו סכנה או במלאכה שנאסרה מדרבנן ואז הדבר נחשב שבות דשבות, באופנים מסוימים הקלו לצורך מצוה, והטעם להקל כיון שמן התורה אין איסור באמירה לגוי, ונאסר מתקנת חכמים לכן במקום חולי או לצורך מצוה יש מקומות שהקילו.
עתה נעסוק באמירה לגוי גדול או לגוי קטן שאין בו דעת, האם יש צד להחמיר בגוי קטן יותר מאשר בגוי גדול.
האם אמירה לגוי נחשבת גרמא
מקור הספק תלוי בגמרא במנחות דף נו: האוסרת לעשות מום לבהמה הקדושה בקדושת בכור אפילו על ידי גרמא, ודרשו חכמים מהפסוק כל מום לא יהיה בו, שלא יגרום שיהיה בו מום כגון לתת בצק או תאנה באוזן הבכור כדי שהכלב יטלנו ויפצע את אוזן הבכור.
לפי זה דנו האחרונים האם האומר לגוי לעשות מום בבכור אסור מן התורה שנמצא שגורם לעשות מום בבכור, או שאינו אסור רק מדרבנן כדין איסור אמירה לגוי בשאר דיני התורה, ויש שכתבו שאם אמר לגוי גדול אינו אסור מן התורה, כיון שהגוי יש לו דעת ומחליט על דעת עצמו אם לעשות מה שאמרו לו, לכן אין להחשיב את האמירה כגורם מום, אך אם אמר לגוי קטן שאין לו דעת, לעשות מום, בזה יתכן שנחשב גורם למום בבכור ואסור מן התורה.
דברי הרא"ש באמירה לגוי בבכור
הרא"ש בב"מ (פ"ז סי' ו') כתב בשם הראב"ד דמה שמבואר בבכורות שאסור לומר לגוי להטיל מום בבכור, אין מזה ראיה שנוהג איסור דרבנן של אמירה לגוי בשאר איסורים {חוץ ממלאכת שבת}, שיתכן שמשום חומרא דקדשים החמירו יותר.
ודעת המהר"ם שיק (יו"ד סי' קי"ד) שאמירה לגוי נחשבת גרמא ויתכן שאסורה מן התורה בהטלת מום בבכור, ורק בשאר איסורים מותר מן התורה כיון שבהם גם גרמא מותר מן התורה, וכתב שזה כוונת הראב"ד שמשום חומרא דקדשים אסרו לומר לגוי, הכוונה שבהטלת מום התורה אסרה ע"י גרמא לכן גם לומר לגוי אסור.
אכן הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (ח"א סי' ס"ד) כתב דמדברי הרא"ש בשם הראב"ד מבואר שהאיסור לומר לגוי הוא רק מדרבנן גם בבכור, מזה שדן מצד איסור אמירה לגוי מדרבנן, וכ"כ החידושי הרי"ם (יו"ד סי' י"ח) והמהרש"ם (ח"ג סי' שס"ד), וכן דעת החתם סופר בתשובה (סי' ש"ו).
דעת המנ"ח דאמירה לגוי קטן חמורה יותר
המנחת חינוך (מצוה רפ"ז) הוכיח מדברי הרא"ש שאמירה לגוי אינה בכלל גרמא, ואסורה רק מדרבנן, וכתב הטעם לפי שהגוי הוא בן דעת ועושה על דעת עצמו לכן אינו מובטח שיהיה מום כשהיהודי אומר לו, אך כתב שאם אומר לחרש שוטה וקטן שאין להם דעת בזה נחשב שהטיל מום בגרמא ועבר על איסור תורה.
וביאר מו"ר הגרמ"ש קליין שליט"א בספרו שאלת משה אמירה לעכו"ם {עודנו בכתובים} המקור לחלק בין גדול לקטן שמצינו בב"ק דף נט: שאם שלח אש ע"י חרש שוטה וקטן חייב בדיני שמים על הנזקים כדין גרמא בנזיקין, ואם שלח ע"י פקח השליח חייב, וכתבו התוס' (דף נו') שבפקח המשלח פטור גם בדיני שמים, הרי מבואר שכששולח ביד פקח אינו נחשב גרמא, וכששולח ע"י קטן שאין לו דעת נחשב גרמא,
והנה בגמרא שבת (דף קלט) מבואר שרב משרשיא נתן לילד גוי לזרוע כלאים באופן שמותר בחו"ל והחמיר לעשות ע"י גוי קטן ולא גדול, הרי שקטן עדיף כי בגדול יכול להחליף בישראל ע"ש.
החת"ס (בסי' שי"ח) דן להטיל מום ע"י גוי קטן כמו בגמ' בשבת, והאבני נזר סי' תי"ט השיג עליו, שלגבי בכור יש להחמיר יותר בקטן שנחשב גרמא ואסור מן התורה {וכסברת המנחת חינוך}.
וביאר מו"ר שליט"א בדעת החתם סופר שסובר שע"י אדם אפילו קטן אינו נחשב גרמא, ורק ע"י בעל חי שאין לו בחירה כמו נותן תאנה על אוזן הבכור שהכלב בודאי יאכלנו בזה נחשב גרמא, ואינו דומה לנזיקין שמתחייב בדיני שמים ע"י קטן, כיון ששם התורה החמירה גם ע"י ממונו המזיק.
העולה מן האמור:
- בשבת והרבה איסורי תורה לא נתחדש לאסור גרמא מן התורה רק מדרבנן.
- בהטלת מום בבכור לדעת רבנן נאסר גם גרמא.
- אמירה לגוי בשבת ושאר איסורים מדרבנן.
- אמירה לגוי בבכור אם הוא גדול המהר"ם שיק דן לאסור מה"ת, והרבה אחרונים סוברים שאסור רק מדרבנן.
- אמירה לגוי קטן בבכור לדעת המנחת חינוך והאבני נזר אסורה מן התורה, ולדעת החת"ס אסורה רק מדרבנן.
- לגבי זריעת כלאים מצינו שהעדיפו לומר לגוי קטן מאשר לגוי גדול, אכן זה רק בחו"ל, ולא באופנים האסורים בארץ ישראל.