ראוי להרבות בצדקה בימים אלו, שהרי מזונותיו של אדם קצובין מר"ה ועד יוהכ"פ, וכל פרוטה שהוא מחזיק בה יותר ממה שהוקצב לו מן השמים לא תשאר אצלו, וכמו שאמרו (ב"ב ט.): "אמר רבי אלעזר, בזמן שבהמ"ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בהמ"ק קיים אם עושים צדקה מוטב, ואם לאו, באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע", והביאו שם (דף י.) מעשה רב: "בני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי [ריב"ז ראה בחלום שבני אחותו עתידים להפסיד שבע מאות דינרי זהב, לפיכך] עשינהו [כפה והכריח אותם] שקל מינייהו [ונטל מהם] לצדקה, פוש גבייהו שיבסר דינרי [נשארו אצלם י"ז דינר שלא הצליח לגבות מהם], כי מטא מעלי יומא דכיפורי שדור דבי קיסר נקטינהו [בערב יוהכ"פ הגיעו שוטרי הקיסר ולקחו אותם במאסר], אמר להו רבן יוחנן בן זכאי, לא תדחלון שיבסר דינרי גבייכו שקלינהו מינייכו [אין לכם מה לפחד, כי לא יטלו מכם יותר מי"ז דינרים], אמרי ליה, מנא ידעת אמר להו חלמא חזאי לכו, א"ל ואמאי לא אמרת לן [דניתבינהו], אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוב לשמה", הרי שאם אין האדם משכיל לתת משלו לצדקה בודאי יפסיד את המעות באופן אחר, כללא דמילתא, שלא תשאר אצלו פרוטה יותר ממה שנקצב עבורו בתחילת השנה.
וצריך להאמין בזה באמונה שלימה וברורה, שכל מה שאמרו חז"ל בגמרא הכל אמת וקיים לעד ולעולמי עולמים, ואם יהיה ברור בעיניו בבירור גמור, שלא יוכל להחזיק בכיסו אפילו פרוטה אחת יותר ממה שנקצב לו, אזי בודאי ימהר לתת צדקה מממונו, וישמח שהצליח להוציא הוצאות על דבר מצוה במקום שיטלו אותם רשעי אומות העולם.
בתקופת מלחמת העולם השניה שרר עוני ומחסור גדול בירושלים. המלחמה גרמה שלא יכלו לשלוח סחורה ולעסוק במסחר עם מדינות אירופה, וע"כ היו הרבה משפחות בארץ ישראל שלא היה להם לחם לפי הטף, פשוטו כמשמעו ממש.
בימים ההם פתח אחד העשירים מפעל גדול לליטוש יהלומים, והבטיח לתת לכל עובד בהלוואה סכום של שלש לירות לחודש, למשך התקופה שילמדו אותו את המקצוע, וכאשר יתחילו לעבוד ולהרוויח ממון יחזירו את ההלוואה מהמשכורת החודשית שיקבלו אז. והנה הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק קארלין, היה אז בשנות בחרותו, וכשראה העוני והמחסור אשר היה בבית אביו החסיד רבי זלמן ז"ל, הסתפק שמא מוטל עליו ליהנות מיגיע כפו ואף לעזור לאביו, המתאמץ כ"כ לפרנס את בני ביתו, לכן הלך אל אחד מגדולי ירושלים ושטח בפניו את ספקו, אם ראוי לו לעבוד במפעל ליטוש היהלומים שמקים אותו עשיר, ואכן הכריע אותו חכם, שבעת דוחק וצרה כזאת עליו לשלוח יד במסחר, כשבד בבד הזהירו לקבוע עתים לתורה בקפידה, ולא להתרשל חלילה מלימודו מחמת עבודתו.
מיד הלך הבחור להודיע לאביו על החלטתו, אמנם כשמוע כן אביו התחיל לבכות בדמעות שליש, כשהוא מתמרמר ומתאונן איך עלה בלבו לחשוב כדבר הזה? ואיך יחשוב כלל לעזוב את כתלי ביהמ"ד ולמעט בלימוד התורה? למותר לציין, שעוד בתוך כדי דיבור התחרט הבחור וחזר בו מהחלטתו, והודיע לאביו בפה מלא שהוא נשאר ללמוד תורה בהתמדה כמימים ימימה.
לא עברו ימים רבים, והנה פתח אחד מתלמידי החכמים ישיבה חדשה בירושלים לבחורים מצויינים, וכדי לזרז את הבחורים לבוא, הבטיח לתת מדי חודש בחודשו סכום של שלש לירות לכל משפחה, שאחד מבניה ילמד בישיבה. ויהי כשמוע כן רבי זלמן גרוסמן, השתדל מאד שיקבלו את בנו לישיבה, בין השאר ביקש מכתב המלצה מהגה"ק רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, מרא דארעא דישראל [שהכיר את בנו, כי היה משוחח עמו בפטפוטי אורייתא, ולימים למד בישיבתו והיה מבחירי תלמידיו], וכמו כן שלח אותו להיבחן אל הגה"צ רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, ראב"ד הבד"ץ, שהיה בקי נפלא בכל מכמני התורה. ויהי כאשר נכנס אליו שאלו הרב בענגיס על מה יכול לבוחנו, השיב הבחור: "במה שהרב רוצה". ואכן שאל אותו בהרבה סוגיות הש"ס, וטייל עמו ברבים ממכמני התורה, ובהתפעלותו כתב עליו המלצה חמה מאד, ובזאת הגיע אל ראש הישיבה החדשה, אשר קיבלו מיד בזרועות פתוחות ולא הוצרך לבחון אותו כלל, ובמליצת לשונו אמר, שמן המכתבים רואה שהוא תלמיד חכם גדול אף יותר ממנו, וע"כ מפחד הוא לבחנו, ומאז קיבלו בני המשפחה שלש לירות מדי חודש בחודשו…
ועכ"פ חזינן מעובדא זו, שאם נגזר מן השמים שהמשפחה תרוויח עוד שלש לירות בחודש, בודאי יהיה כן גם אם לא ישלחו יד במסחר, אלא ימסרו נפשם לתורה, כי הרבה שליחים למקום. ובר מן דין יש ללמוד גודל מדת אהבת התורה שהיתה לחסידים בדורות הקודמים, כי נחרדו מן השמועה שבנם רוצה לעזוב את ביהמ"ד, וממש פרצו בבכי מר ועיניהם זלגו פלגי דמעות, כי התורה היתה משוש חייהם, והרגישו ממש כדגים שאינם יכולים לעזוב את המים, כי הם חיינו ואורך ימינו.
- ●●
סיפר הגה"צ רבי דוד יונגרייז זצ"ל ראב"ד 'העדה החרדית', מעשה שהיה עם הגאון רבי ישעיה ברדאקי זצ"ל [היה גאון גדול ושימש כראש עדת האשכנזים בירושלים, הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל מזכיר את שמו בספרו שו"ת 'יהודה יעלה' סימן סימן קע], שהיה ממונה על הקופה של צדקה, ועשה ככל יכלתו לספק צורכי עניי העיר המרובים, פעם אחת הגיע אליו עני אחד בפניא דמעלי שבתא, וביקש ממנו צרכי שבת. התנצל רבי ישעיה לפניו שהקופה ריקה ואין לו מה לתת לו, ויהי כשמוע כן העני, בערה בו חמתו וסטר לרבי ישעיה על לחיו. מיד רץ רבי ישעיה החוצה ודפק על דלתותיהם של כמה מתושבי העיר, ובכה לפניהם שיוסיפו לתת מעות לקופת הקהל, וכאשר היה בידו סכום הגון מיהר להביאו אל העני, כשהוא מתנצל ואומר: "לא ידעתי שמצבך דחוק וקשה כל כך…". במקום לכעוס על חוצפתו, למד מזה שמצבו הקשה גורם לו להכותו, וע"כ מיהר לאסוף עבורו צרכי שבת. אלה וכאלה סובלים גבאי צדקה, והם מעבירים על מידותיהם ומספקים לעניים צרכיהם, וע"כ ראויים הם להתברך בברכת השלום ובכל הברכות האמורות בתורה.
בתקופה שבנה האדמו"ר רבי שלום נח מסלונים זי"ע את ישיבת 'סלונים' בירושלים, שאל את הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל גאב"ד פוניבז', אם מותר לו ללוות ממון לבניית הישיבה אע"פ שאינו יודע מאין ואיך יפרע את החוב, דברמב"ם פסק (הל' מלוה ולוה פ"א הלכה ג) דאסור ללוות מעות באופן שלא ימצא בעל חוב מאין לגבות, ועליו הכתוב אומר (תהלים ל"ז, כ"א): "לוה רשע ולא ישלם". השיב לו הרב מפוניבז' שאסור לעשות כן, תמה האדמו"ר מסלונים: "אם כן וועט מען חאפען שמיטצען [-וכי נֵעָנש ונלקה] על כך?!" [דיבר בלשון רבים, כי גם גאב"ד פוניבז' נטל הלוואות רבות כדי להשלים בנין הישיבה שלו, אע"פ שלא היה לו מושג איך ישיג סכומים אדירים כאלו], נענה הרב מפוניבז' והשיב: "אוי ווי זיס וועלען זיין די שמיטצען…" [-כמה טובים וערבים יהיו הכאות ומלקות אלו], דאף שיתכן ומדינא אסור לעשות כן, אך כדאית היא מסירות הנפש ברוחניות ובגשמיות, כדי להרבות פעלים לתורה ולהרביץ תורה בישראל. וזו מדת גבאי צדקה, שלא רק שמוסרים גופם למען המצווה, אלא אף נפשם ונשמתם, ומשום הכי בודאי זכאים המה לכל הברכות.
מפורסם היה הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע בצדקת פזרונו, שפיזר נתן לאביונים סכומי כסף גדולים, ולשם כך נדד על פתחי נגידים, כדי שיתרמו מהונם עבור עניי ישראל, פעם נשאל ע"י מקורביו, מדוע עליו לטרוח ולנדוד מעיר לעיר לאסוף ממון מעשירי עם, והלא דרכם של צדיקים שיושבים בביתם, והחסידים באים אליהם עם פדיונות ומעות לצדקה, ולמה לא יעשה כן גם הוא, ומה שיגיע אליו יחלק לצדקה? נענה הרה"ק מטשערנאביל והשיב: "מדוע בא יהודי אל רבו עם פדיון? כיון שמתרחשת לו צרה ח"ו, והוא זקוק לישועה גדולה או קטנה, וואז'שע ארט אייך אז איך גיי צו זיי [-מה איכפת לכם שאני הולך אליהם] ועי"ז חוסך מהם את הצרה שלא תבא?!". והנה במעשה זה חסך אותו צדיק ע"י הליכתו, את הפסיעות הרבות ועגמת הנפש של אנשים אחרים, אמנם בודאי נחסך גם מן האדם עצמו, שלא יצטרך לסבול אם הוא הולך ומשתדל למען הזולת.
סיפר מו"ח הגה"צ רבי נתן געשטטנער זצ"ל בעל ה'להורות נתן', מה שקיבל מרבו הגה"צ רבי עקיבא סופר זצ"ל גאב"ד פרעשבורג, שפעם הגיע הגה"צ רבי משה טוביה לעהמן זצ"ל [חתנו של הגה"ק בעל ה'חתם סופר' זי"ע] לבקר את אביו הגה"צ בעל ה'שבט סופר' זצ"ל, וסיפר אז שני סיפורים על חותנו החת"ס: חדא, שבהיותו חתן הלך בערב יום הכיפורים לקבל ברכת החת"ס, וכאשר פתח את הדלת נרתע לאחוריו והתעלף, משהעירו אותו שאלו החת"ס אם ראה משהו, משהשיב שראה אש להבה נענה החת"ס וגילה לו: "אליהו הנביא ביקר אצלי…" [והסמיך מו"ח זצ"ל לזה דברי הגמרא בתענית (דף כא:) שרבא קיבל ברכת שלום ממתיבתא דרקיעא כל ערב יוהכ"פ, עי"ש]. עוד סיפר, ששנה אחת אחרי 'סעודה המפסקת' קרא ה'חתם סופר' לאחת מבנותיו, ואמר לה, שעלה בדעתו שאפשר לשדך יתום פלוני עם יתומה פלונית, והדעת נותנת שהשידוך יעלה יפה, ולכן הוא מבקש ממנה שתציע להם את השידוך, הקשיבה הבת ונענתה בהסכמה, ואמרה שמיד בצאת החג תפעל להוציא את השידוך מן הכח לפועל. אך החת"ס הבהיר לה, שברצונו שתציע את השידוך תיכף ומיד, כי הוא זקוק לאיזו זכות לגשת עמה לפני יום הדין של יוהכ"פ.
בלית ברירה התחילה הבת להתעסק בשידוך, הלכה אל הבחור ודיברה עמו נכבדות על אותה יתומה, אך הבחור טען שאינו יכול לעשות השידוך, מפני שאין לו פרוטה לפורטה לשלם על הוצאות החתונה. חזרה הבת אל אביה הגדול, ושטחה בפניו את מצוקת הבחור, השיב לה החת"ס, שאם יעשה השידוך הוא מבטיח לו שלא יחסר לו פרנסתו במשך כל ימי חייו, ויכול הוא להמשיך לעשות את השידוך, מיד חזרה אל הבחור ומסרה לו את הבטחת החת"ס, והלה כמובן הסכים תיכף לגשת אל השידוך [ואכן, לימים העיד הלה שתמיד היתה פרנסתו מצויה, ואף שלא זכה לעשירות לא היה חסר לו כלום מעולם], ובזאת המשיכה ודיברה עם צד הכלה, ולאחר זמן הגיעו שניהם אל עמק השווה, ובאו בברית האירוסין לשמחת החת"ס, שרק אחר שקיבל את הבשורה הטובה פנה לצאת לבית הכנסת לתפילת 'כל נדרי'.
וסיים גאב"ד פרעשבורג ואמר, שנוראות למדנו משני סיפורים אלו, שמצד אחד היה לאותו צדיק גילוי אליהו הנביא, ולאידך גיסא היה מודאג איך יצא זכאי במשפט, ורק אחרי שעסק בגמילות חסדים נעשה לו קל ללכת לבית הכנסת להתפלל, ביודעו שזה מה שיכריע את הכף לזכות (וראה כל זה ב'זכרון למשה' עמוד 11).
ואין האדם יודע כמה זכויות יזקפו לזכותו לדורי דורות במעשה אחד קטן, כי לפעמים גורם לאדם שהיה רחוק מן הרוחניות, להתעורר לתשובה ולחזור לשורשו, ולהחזיק בעץ החיים וללכת בדרך התורה, נמצא שהוא ויוצאי חלציו עד סוף כל הדורות יראים ושלמים בזכותו, וכל זה בגלל ההתחזקות לשעתו של הראשון, ועל כך יאכל פירות ופרי פירות ללא שיעור וגבול, כי זכיותיו מוסיפים והולכים תמיד ללא הפסקה .
מעשה אמיתי התפרסם באחד מכתבי העת באנגליה, בגוי עשיר מופלג שהיה 'קמצן בר קמצן', ואף לעצמו קנה לחם שנאפה ביום אתמול מפני מחירו הזול, וכן התנהג בהוצאות ביתו בצמצום אחר צמצום. פעם הוצרך לנסוע מעיר לעיר עם בנו, אמנם בטרם יצא לדרך קרא לבנו והזהירו באזהרה גדולה וחמורה, לבל יעז לבזבז כספים על הוצאות הדרך, רק ילינו במלונות הזולים והפשוטים ביותר וכיו"ב. קיבל הבן את דברי האב ועשה כפי שנצטווה, ויהי ערב אחד נאלצו ללון בבית מלון. הלך הבן להזמין להם חדר, ואכן הראה להם הפקיד את חדרם, אך כאשר נכנס האב אל החדר חשכו עיניו מראות, כי היה החדר מפואר ומקושט ביותר, והבין שעל חדר כזה יצטרך לשלם סכום גדול טבין ותקילין, לכן נזף בבנו שעשה כדבר הזה, ואיך אינו מרחם עליו, כי עוד מעט יתעלף או יקבל 'התקף לב' על החסרון כיס…
הצטדק הבן ואמר, שהוא עשה כפי שנצטווה, והזמין את החדר הזול ביותר וזה מה שקיבל, אמנם האב לא קיבל דבריו, וביחד ירדו למשרד של המלון ושאלו את הפקיד אם זה החדר הזול ביותר? נענה הלה והשיבו בשאלה: "אתה פלוני אלמוני?", משהשיב האב בחיוב אמר לו הפקיד: "אתה הבעלים של כל מלון זה, ועל כן אינך צריך לשלם כלום על לינת הלילה, ואין שום חילוק היכן תישן, כי ההוצאות בשניהם שוות!"…
אפשר ללמוד מזה לימוד גדול ביותר, שלפעמים יש לאדם ארמונות ובניינים גדולים ומפוארים בעלמא דאתי מבלי שידע עליהם, כי הוא עשה עבודתו לה' במקומו וחברו התעורר מזה, והנחיל את התחזקותו בבניו אחריו, וכל זכיותיהם נזקפים לזכותו, נמצא שאין קצבה לריבוי הזכיות שנגרמו על ידו בלא יודעים, והכל תלוי בו!
(לקט מתוך הספר 'חיבת העבודה')