וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה, לט)
תושבי שיכון ויז'ניץ והסביבה היו מודעים לפעילות חסד עניפה, שהציבור הרחב לא ידע עליה. היתה זו מערכת נוספת של חסד, שצדיק הצדקה הניח על צווארו: חתימת ערבות להלוואות. המלווים, בעלי גמ|חים או סתם בעלי ממון, שהיו מעוניינים להרוויח מצות חסד, שפירותיה גם בעולם הזה – העריכו את חתימת ידו של ר' דוד לייב כערב. הם שיערו, כי במצב החמור ביותר מבחינתם, הוא ישלם את הכסף מכיס הצדקה או שיעשה שנור מיוחד לעניין זה, וההלוואה תוחזר…
ר' דוד לייב מצידו לא העלה בדעתו להשתמש בכספי צדקה לתשלום ערבויות כל שני וחמישי, גם לא היה לו זמן לערוך מגביות רחוב לאנשים שלא השיבו הלוואה רחמנא ליצלן, אך מה זה משנה, הוא שמח מאוד על הזדמנות פז נוספת שנפלה בחלקו, לקיום מצות חסד גדולה שכזו – לסייע לבני אדם, שאין להם מכרים וידידים שמוכנים לחתום להם על ערבות. הוא הרבה לחתום ערבויות. ואכן חתימתו היתה סיכון פיננסי ממדרגה ראשונה.
מפעם לפעם צצו החלטות שרירותיות של לווים: "שר' דוד לייב יחזיר את הכסף מהצדקה", אמרו בליבם ונעלמו מהאופק. היו יחידים, שנקלעו למצב חריג ביותר לא צפוי ולא היה להם להשיב, אך היו גם היו "צדיקים", שבשרירותיות הטילו את כובד חובתם הכספית על גבו החלש. וכשקרה הדבר, היה חייב ר' דוד לייב לשלם את החוב. מאלו גם מאלו תבע ר' דוד לייב בחזקה – להשיב את החוב! כערב, דבר ראשון הוא שילם למלווה את הכסף, אח"כ חגר את מתניו לבקש, להזהיר, להילחם ולנצח…
הסכנה שאנשים ינצלו את קופת הצדקה לרעה, חייבה אותו להטיל את כל כובד משקלו על הלווה לו היה ערב, לתבוע ממנו בחוזקה להשיב את ההלוואה. לפעמים, נזקק לערוך מלחמה נגד הלווה גם אם הוא לא היה אשם ישירות באי החזרת ההלוואה, עד שהחזיר את חובו. ומדוע ערך מלחמות? כדי שתהיה לו אפשרות להמשיך ולחתום ערבויות.
אגב, באחד הלילות כשהלך מבית לבית ומכתובת לכתובת להלום על ראשם של הנמנעים מלהשיב, דילג על כתובת מסוימת.
"מה קרה לך שהחלטת לדלג על בית זה? האם אתה פוחד?!" תמה ושאל אחד המלווים את ר' דוד לייב. "לה יש עורך דין טוב", השיב. "הקב"ה. היא אלמנה"…
אך כאמור, הוא חלילה לא חמק ממילוי חובתו הגמורה של הערב לשלם את החוב, ר' דוד לייב שילם את החוב כדת וכדין, כציוווי הבורא, אח"כ ניגש "להסביר" ללווה שגם הוא חייב…
שח תלמיד חכם מבני ברק, בעל גמ"ח גדול:
"את האמינות הוא רכש אצלי בסיפור דלהלן: הוה עובדא, שסיפרתי לו על לווה שלא השיב את חובו. "אתה חתום כערב" אמרתי לו. ר' דוד לייב ביקש לדעת את סכום ההלוואה, הוציא עט, רשם על נייר את כל הפרטים, הכניס את הפיתקא בביטנת הכובע (שם הניח ניירות של דברים חשובים, בכיסים אחרים לא היה מקום, היו שם מטבעות ושטרות…)
חלפו ימים ספורים, ור' דוד לייב ניצב בפתח ביתי, ובידו כל הסכום.
"תודה רבה! יישר כח!" בירכתי אותו "חסכת לי טירחה גדולה, שילמת מיד את הערבות".
לשמע הדברים נסער ר' דוד לייב, היה נראה, שהוא כמעט משתומם, ארשת פניו לבשה רצינות: "יישר כח מגיע לי? האם לי צריך להגיד 'יישר כח'?! הלא אם לא הייתי עושה כך, הייתי נידון כגנב וכגזלן, הרי חתמתי על ערבות! ואדרבה" – המשיך ואמר – "אם לא הייתי משיב הייתי גרוע מהלווה, ומדוע? הלווה שאין לו כסף – מעריך בשעת ההלוואה, שעד זמן הפירעון ודאי יהיה לו כסף להשיב. בסופו של דבר לא היה לו. אבל אני חתמתי ערבות לא מתוך אילוץ כספי, הרי אף לא אחד מאלץ את הערב לחתום, והערב יודע גם יודע שעליו סומכים! אם הוא אינו משיב את הכסף כחיובו – גרוע הוא מהלווה". כך דיבר בסערת נפש.
לא התפעלתי מעצם הדברים, כי הרי פשוט, שהערב חייב לשלם ממש כמו הלווה! (הגם שיש אנשים שמזלזלים בדבר, רח"ל). אני התפעלתי מהטון, מהנימה ומהפחד, שהיו שזורים בכל מילה שלו. ישרות ממון דיברה מתוך גרונו. הוא רכש בליבי אמינות בלתי ניתנת לערעור".
(מתוך 'בחוזק יד')