הרב ישראל ליוש
שמחת יהודי אוסטריה פרצה גבולות, כאשר נתבשרו כי המלך קבע שזכויות היהודים במדינה יושוו לזכויות כלל התושבים. רחובות היהודים חגגו, וליהודים היתה אורה ושמחה. אך תגובתו של מרן ה'חתם סופר' היתה שונה בהחלט, תלמידיו מספרים כי בכה מרות כאשר שמע על בשורת השוויון.
תמהו התלמידים: "מדוע רבינו בוכה? הרי מעתה ירווח ליהודים?"
"אמשול לכם משל", הסביר החתם סופר את צערו, "למלך גדול היה שר חביב מאוד, שהמלך היה מקרבו אל לבו מאוד. לימים חטא השר למלכו, ובית המשפט המלכותי גזר עליו עונש מות. למלך הרחום והחנון קשה היה לחתום על צו ההוצאה לפועל של גזר הדין, ובמקומו החליף את עונש המוות לעונש מאסר לזמן בלתי קצוב. ברוב רחמיו הבטיח לו, כי בבוא היום יכמרו רחמיו עליו וישחרר אותו ממאסרו.
סבל בל יתואר עבר על השר החביב בבית הכלא. הוא שהה בצינוק חשוך, מצחין ומחניק, כראוי לאחרון הבוגדים במלכות. סוהרי המלך כלל לא ריחמו עליו, ושכחו את עברו המפואר. שבור ורצוץ נמק השר בכלאו, אך הבטחת המלך כי יבוא יום ויוציאו לחופשי, היא אשר החייתה אותו ונתנה מעט מנוח לנפשו האומללה.
לאחר ימים רבים בכלא, שמע השר תכונה רבה סביב הצינוק שלו, מיד אורו עיניו, 'הנה, כנראה באים לשחררני', הרהר השר הכלוא, 'המלך ודאי החליט כעת לקיים את הבטחתו, ולהוציא אותי לאור עולם'.
דלת הצינוק נפתחה, ושליחי המלך הגיעו כשחומרי ניקוי וכלי עבודה בידם. לבו של השר החסיר פעימה. קצרה רוחו כבר לשמוע מפי השליחים את בשורת השחרור, אך היא לא נשמעה, ובמקומה אמרו לו השליחים כי הם באו מטעם המלך לנקות מעט את הצינוק שלו, ואף לפתוח לו חלון בקיר הצינוק, כדי שתקל עליו שהייתו בכלא. מששמע השר את דבריהם פרץ בבכי גדול.
שליחי המלך התפלאו: "מדוע אתה בוכה? הרי אף אסיר לא קיבל הקלה כזו, ועוד בבקשת המלך בעצמו?!"
"על כן אני בוכה", ענה להם השר, "עד עתה, אכן מצוקתי היתה גדולה יותר, אך סברתי כי ישועתי קרובה לבוא. תמיד סמכתי על הבטחתו של המלך כי יבוא יום ויוציאני לחופשי. עתה כאשר אתם באים לתקן את כלאי וכביכול להנעים את ישיבתי כאן, יודע אני שנגזר עלי לשבת בכלא זה עוד ימים רבים".
"אף אני חש כך", סיים החתם סופר את הסברו, "כי אם נותנים לנו זכות אזרח בגלות, היאך לא אבכה? הרי זה נראה כי מרחיקים מאתנו את הגאולה האמיתית והשלמה".
זהו שאמר רבי יוחנן (סנהדרין צח): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו שנאמר: (ישעיה נט, יט): 'כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו', וסמיך ליה 'ובא לציון גואל'."
***
בני ישראל היו בגלות בארץ מצרים, אך לא התאזרחו שם. הם הקפידו שלא להיות חלק מן העם המצרי, ולכן לא שינו את שמם ולא את לבושם, ובכך נשארו בודדים ומבודדים. דווקא הצרות שסבלו בגלות, והגזירות שהשיתו עליהם, הם אלו אשר שמרו על סגוליותם המיוחדת.
***
לפני כמאתיים שנה, כאשר נלחם נפוליון קיסר צרפת עם הצאר הרוסי על השלטון באירופה, נחלקו ביניהם גדולי ישראל, בעד מי צריך לשאת תפילה להצלחה. סברת העולם היתה, שהתפילה צריכה להיות להצלחתו של נפוליון, שהרי שיטתו היתה דמוקרטית יותר, ואמורה היתה להיטיב עם היהודים ולהעניק להם יותר חופש דת, וזכויות היהודים אמורות היו לגדול.
אולם, דעת בעלי בתים היפך דעת תורה, ודעת התורה של בעל התניא והמגיד מקוז'ניץ היתה, שצריך להתפלל למפלתו של נפוליון, ולעלייתו של הצאר הרוסי, וטעמם היה שאמנם הצאר הרוסי דיכא את היהודים, אך החשש מן החופש שיוענק ליהודים היה גדול יותר, הם חששו כי הקירבה וקלות הראש שתהיה ליהודים עם הגויים, עלולה להמיט אסון רוחני על עם ישראל.
ואכן אשר יגורו בא, ובתקופה זו כאשר בא החופש, צמחו להם בשקט, יחד עמו, שורשיה הרעים של תנועת הרפורמים והיהדות המתחדשת.