אליעזר (לייזר) רוט
בשבועות האחרונים איבדה טבריה את אחד מכלי החמדה המופלאים שלה, הגה"ח רבי יוסף אריה לובין זצ"ל, שנולד לפני למעלה מ-83 שנה, בי"א תשרי תש"א, וחי כמעט כל ימי חייו בעיר הקודש טבריה. ועל כגון דא אמרו חז"ל (מגילה דף ו) "אוי נא לה אמרה רקת (טבריה), כי אבדה כלי חמדתה".
שוחחנו עם בנו הרה"ח ר' דוד לובין, פעיל נמרץ במיוחד בכל מפעלות 'דרשו', ואיש החסד בחסידות קרלין, על דמותו המופלאה של אביו זצ"ל
"לפני מספר שנים התהלכתי ברחובות ירושלים, ויצא לי לשוחח עם יהודי שלמד בישיבת סלונים לפני עשרות שנים", מספר הרב לובין. "פתחתי איתו שיחה, מאחר ואבי למד גם הוא בישיבה זו, והתעניינתי אם הוא הכיר את אבא… "אני הבן של ר' יוסל לובין", אמרתי לו, "הוא למד בישיבה באותה תקופה שבה אתה למדת". היהודי פתח עלי זוג עיניים ואמר לי: "מה זאת אומרת? אני הייתי בחור מן המניין בישיבה, ואילו הוא היה מגיד שיעור!".
"נדהמתי. עשרות פעמים שמעתי מאבא סיפורים על ישיבת סלונים והתקופה בה למד בה, ואפילו פעם אחת הוא לא רמז לי שבעצם הוא שימש בה כמגיד שיעור מעת שהיה כבן 18 שנה ועד שהיה כבן 20 שנה, אז נקרא למסור שיעור בישיבת קרלין 'מתיבתא דרבי יוחנן' בטבריה.
"התקשרתי לאבא שלי ובאתי אליו בטרוניא… "אבא", אמרתי לו, "עשרות פעמים סיפרת לי על הלימודים שלך בישיבת סלונים ואפילו פעם אחת לא סיפרת לי שהייתי מגיד שיעור. למה העלמת את זה ממני?".
"אבא ענה לי בתימהון, הוא בכלל לא הבין את השאלה. "לא הבנתי מה אתה שואל. למה אני צריך לדבר ולספר על עצמי???".
"האמת, השאלה שלו היתה במקומה. הרי גדלתי אצלו והייתי צריך לחשוב לבד שזה בדיוק מה שהיה מצופה ממנו לעשות. הוא מעולם לא החזיק טיבותא לנפשיה, אף פעם לא חשב שמגיע לו שבח או כבוד כלשהו…
"כשרצו פעם למנות אותו לרב בקהילה של חסידי קרלין בטבריה, הוא סירב בתוקף. מה היה ההסבר שלו? הוא אמר שכיום הוא מגיע ללמוד בכולל בבוקר, ובצהרים אין לו כח לחזור הביתה, זאת הליכה לא פשוטה לאדם בגילו. אז מה הוא עושה? הוא נשכב על הספסל בירכתי בית המדרש ושוכב לנוח קצת, אחרי זמן מה קם וחוזר ללימוד.
"אם ימנו אותי לרב, אני כבר לא אוכל לישון על הספסל", אמר, "זה לא מכובד שהרב ישן על ספסל. מה זה אומר? שאני אצטרך לוותר על המנוחה הזאת בצהרים, או שאצטרך לצעוד את כל הדרך הביתה כדי לנוח קצת… לא חבל להפסיד את הפריווילגיה הזאת של האנשים הפשוטים שיכולים פשוט להניח את הראש ולישון קצת על הספסל???
"פעם אחרת היתה סעודת מצווה גדולה בכולל סיימו מסכת, וביקשו ממנו שיישב במזרח, בכל זאת הוא היה מבוגר מכל שאר האברכים בעשרות שנים. אבל הוא סירב בתוקף ואמר שזה לא משתלם לו: "אני יושב פה למטה עם החברים שלי, אוכל, מדבר איתם, צוחק איתם. אם אני אשב שם למעלה, זה לא יהיה מכובד להתנהג ככה, אני סתם אסבול. הרבה יותר נחמד לי פה עם החברים".
חזרתי לחברים ואמרתי להם, אתם רואים? אמרתי לכם
"לפני כחמש שנים, היה בטבריה כינוס גדול שנערך על ידי 'דרשו', כינוס גדול עשו לכבודה של תורה ואליו הוזמנו כמובן גדולי הדור ורבני העיר. אבל טבריה נמצא רחוק והרבנים הגיעו באיחור ניכר, כך שבתחילת האירוע שולחן הכבוד היה ריק, והיה קצת לא נעים.
"ניגשו אלי כמה חברים מ'דרשו' ואמרו לי "דוד, תעשה טובה, תכבד את אבא שלך שיישב ב'מזרח', הוא יהודי תלמיד חכם, מכבדים אותו בטבריה יש לו הדרת פנים, זה ממש יכבד את האירוע…
"אמרתי להם, חבל על המאמץ. אני מכיר את אבא שלי. הסיכוי שהוא יסכים לשבת שם אפסי! אין שום סיכוי.
"אבל הם לחצו עלי בכל זאת. ניגשתי לאבא ואמרתי לו, אבא, תעשה טובה בבקשה, הם ממש מתחננים, הרבנים מגיעים באיחור וזה מאוד לא נעים שיש כאן כזה קהל גדול ושולחן הכבוד עם נוכחות מאוד דלילה. בוא תשב שם קצת, לכבד את האירוע.
"אין צורך לומר שהוא דחה את ההצעה בשאט נפש, ואמר לי שאין על מה לדבר בכלל. חזרתי לחברים ואמרתי להם, אתם רואים? אמרתי לכם, אבא שלי לא ישב בחיים בשולחן הכבוד…
"אבל אז אבא קרא לי, ושאל אותי במבט רציני מאוד: "דוד, תגיד לי, זה חשוב לך שאשב למעלה, זה יעזור לך מול המעסיקים שלך ב'דרשו'…". אני הבחנתי שיש לה פה קצה חוט ומיד קפצתי ואמרתי לו "בוודאי שזה יעזור, מאוד יעזור. זה ממש יעשה לי טובה גדולה אם תשב בשולחן הכבוד"… הוא הרהר קצת ואז אמר לי "בסדר, באופן חד פעמי. בשבילך, כי אתה הבן שלי ואני רוצה שיהיה לך טוב, אני מוכן לעשות את זה ולשבת שם, אבל זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני עושה את זה, הבנת???".
"למעשה היה אבי מאנשי היישוב הישן בטבריה. משפחת לובין היא משפחה טבריינית שורשית ותיקה מאוד, ואבא היה מהשרידים האחרונים של הקהילה החסידית התוססת שחיה בעיר לפני שבעים שנה ויותר.
סיפר לי אחד האברכים הצעירים שם, שהיה 'חבר' של אבא שלי
"בהמשך הנוכחות החרדית בטבריה התדלדלה מאוד, והיו שנים רבות שהחיים החרדיים בעיר כמעט לא היו קיימים, על אחת כמה וכמה הקהילה החסידית שכמעט נכחדה. בקרלין השקיעו מאמצים גדולים כדי לשמר את הגחלת, הביאו בחורים מירושלים שילמדו בישיבה בטבריה, אתה הקימו בבית המדרש של הרה"ק רבי מנדלי מויטבסק זיע"א, לאחר שהרה"ק רבי יוחנן מקרלין זיע"א נטמן בבית החיים הישן בטבריה, ורצו להקים ישיבה על קברו, סמוך ונראה לבית החיים.
"אבא שלי למד אז בירושלים, וכאמור התמנה לר"מ בישיבת סלונים, וכשהקימו את הישיבה בטבריה חיפשו מגיד שיעור קרלינאי שיוכל לעבור לגור לטבריה, כמובן שזה לא קל, ולכן הבחירה באבא שלי היה טבעית. הוא נשלף מישיבת סלונים והוחזר לטבריה, העיר בה התגוררו הוריו, ומאז הוא כיהן כמגיד שיעור בישיבה.
"לימים הוחלט לסגור את הישיבה ולפתוח במקומה כולל אברכים. הביאו קבוצה של אברכים מבוגרים מהמרכז, הם היו באים לטבריה ביום ראשון בבוקר, ולומדים שם כל השבוע, וביום חמישי בערב היו חוזרים כל אחד לביתו. כמובן שאז כבר לא היה צורך במגיד שיעור, ואבא הפך לאברך כולל מן המניין. מאז והלאה, הוא סירב בתוקף לכל מינוי ולכל משרה שהוצעו לו, ונשאר אברך כולל מן המניין.
"לפני למעלה כ-15 שנים, כבר לא היה עוד צורך להביא אברכים מהמרכז. הקהילה החסידית בטבריה התפתח באופן מיוחד במינו וכבר היה בה מספיק כדי למלא כמה וכמה בתי מדרש. הכולל הישן נסגר, האברכים חזרו כל אחד למקום מגוריו, ואבא נשאר שם בטבריה, עם הכולל החדש, אברכים צעירים ממנו בעשרות שנים, בגילאים של הנכדים שלו.
"לא זו אף זו, הוא תמיד היה רגיל ללמוד ש"ס ושו"ע אורח חיים, הכולל החדש עסק ב'חושן משפט'. אבל אצל אבא זאת לא היתה בעיה. אם לומדים 'חושן משפט', יהיה זה 'חושן משפט'. הוא החליף את כל צורת הלימוד שלו, והמשיך להיות אברך מן המניין בכולל.
"יתירה מזאת, סיפר לי אחד האברכים הצעירים שם, שהיה 'חבר' של אבא שלי למרות שהוא צעיר ממנו ביותר מ-50 שנה, שלא פעם הם שמו לב שאבא זצ"ל החזיק בסברא כלשהי, והתפתח ויכוח ענק בינו ובין אחד האברכים, מה שיצר ריתחא דאורייתא והתחילו אברכים נוספים להתערב בשאלה אם כדבריו או כדבריו. אבא עמד על שלו כמו אריה, הציג את טענותיו והפריך את הטענות שכנגד, ואז הגיע ראש הכולל, הגאון רבי יוחנן טראוויס ילבחט"א, שגם הוא צעיר מאבא בכ-40 שנה, ואמר את דעתו. אם הוא אמר סברא שנוגדת את עמדתו, אבא היה משתתק באותו רגע, מכופף את ראשו ואומר טעיתי… ראש הכולל סבור אחרת ממני… הפלא ופלא. הכבוד של ראש הכולל היה חשוב בעיניו עד כדי כך שהוא היה מפסיק להתווכח.
לאבא היה חברותא שלמד אתו במשך שנים רבות, ובמקצועו היה אופטיקאי
"בדבר אחד הוא כן היה משתבח. בכך שהוא החוליה המקשרת בין הקהילה החסידית ההיסטורית של טבריה, ובין הקהילה הנוכחית. הוא היה שריד לקהילה הישנה שכמעט נכחדה, והוא היה חלק מהקהילה החדשה שקמה 50 שנה אחרי, וכיום ב"ה פורחת ועולה בצורה מופלאה. הוא היה אומר על עצמו שהוא כמו 'עצם הלוז', שמובא שהיא העצם היחידה שנשארת מהאדם, וממנה הוא מתעורר לחיים בתחיית המתים.
"והאמת שהחיים בטבריה לא היו פשוטים באותן שנים. העיר בחלקה הגדול לא התנהלה בדרך התורה והיראה.
"לאבא היה חברותא שלמד אתו במשך שנים רבות, ובמקצוע שלו היה אופטיקאי. הוא הציע לאבא אינספור פעמים לעשות לו משקפיים, כי הראייה שלו לא היתה מאוד משופרת, אבל הוא סירב בתוקף, עדיף לסבול מקוצר ראייה בעיר כמו טבריה, הוא אמר, כשאני הולך ברחוב עדיף לא לראות כלום.
"בשנים האחרונות כבר נעשתה ראייתו כבדה מאוד, והוא נאלץ לקנות משקפיים, אז מה הוא עשה? הוא קנה שני זוגות! זוג אחד הוא החזיק בבית ועוד זוג בכולל, כך שברחוב לא רק שהוא לא הרכיב משקפיים על עיניו, אלא שהוא אפילו לא החזיק אותם בכיס, ברחוב הוא רצה להיות כמו עיוור ל"ע.
"עם זאת, זה לא הפריע לו לראות מה שכן צריכים לראות. הוא היה מכניס אורחים נפלא מאוד, ואצלנו זיכרונות הילדות עמוסים באורחים שונים ומשונים שהסתובבו בבית שלנו ושהיינו צריכים לפעמים להתחלק איתם באוכל כי לא היה מספיק לכולם, והיו צריכים לעשות כל מיני 'קומבינות' ולאלתר פתרונות כדי שאף אחד לא יישאר רעב.
"אחת המקורות הגדולים של האורחים שלנו, היתה הטרמפיאדה שביציאה מטבריה. בדרך מהבית לבית הכנסת, ממש בכניסת השבת, אבא היה עובר בטרמפיאדה ובודק אם יש שם אנשים שומרי שבת שלא הצליחו למצוא טרמפ למחוז חפצם ונשארו תקועים בטבריה. פעמים רבות הוא מצא שם אנשים שפשוט נתקעו והגיעה שבת, הם היו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות. אבא היה לוקח אותם, מציע להם להתלוות אליו לבית הכנסת, ומארח אותם כל השבת, בסעודות, בלינה, בבית הכנסת. שירות מלא, לכולם היה מקום בביתינו.
הוא כל התפילה במתח פוחד ודואג, לא נעים לו לחפש מישהו שיארח אותו
"גם בשנים האחרונות, כשכבר לא היה לו כח ללכת את כל הדרך ברגל, הוא ביקש מאתנו שכשאנחנו הולכים לבית הכנסת נבדוק אם יש אנשים שאין להם איפה לאכול, ונזמין אותם לביתו. אבל הוא הזהיר אותנו שלא נשכח לבדוק את זה עוד לפני התפילה. "מי שנמצא בבית הכנסת ולא יודע איפה הוא יאכל, אינו יכול לשבת ברוגע.. הוא כל התפילה במתח פוחד ודואג, לא נעים לו לחפש מישהו שיארח אותו. לכן חשוב להזמין אותו עוד לפני התפילה, כדי שירגיש בנוח!
"ב'בין הזמנים' של הקיץ, אמא שלי שתבלט"א היתה נוסעת לפעמים ל'נופש' בירושלים לכמה ימים, יחד עם הבנות, ואנחנו נשארנו עם אבא בטבריה. זכורני שפעם הגיעו אורחים לביתינו, ואבא פשוט יצא מחדר השינה שלו, והלך לישון במרפסת, כדי שלאורחים יהיה מזגן בחום הנורא של טבריה… כשאמא היתה בבית הוא כמובן לא הסכים שהיא תוותר על החדר שלה, אבל כשהיא לא היתה בבית, זאת היתה הבחירה הכי טבעית מבחינתו".
הוא אמר לחמי, אשריך, מצאת לך משפחה טובה
סיפור מעניין היה בשמחת ה'שבע ברכות' שלי. מורי חמי היה הגאון רבי שניאור דייטש זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים. הוא היה קשור בלב ונפש עם מרן הבבא סאלי זצ"ל, ומחצרו של הבבא סאלי הוא הכיר גם את הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, ששמר אתו על קשר גם הרבה שנים אחרי שהבבא סאלי התבקש לישיבה של מעלה.
"ב'שבע ברכות', הגיע הרב מרדכי אליהו, ומיד כשהוא ראה את אבא שלי, אמר לו "אה… אתה הבאת לי ספר תורה לפני 20 שנה!".
"מה היה הסיפור? הרב מרדכי אליהו בא לטבריה יחד עם קבוצה של תלמידים, הם התפללו שחרית כוותיקין, אבל לא היה להם ספר תורה, ולכן אחרי התפילה הלכו לחפש בית כנסת שיוכלו לקרוא בו בתורה. באותן שנים, לפני כ-45 שנה, לא היה כל כך קל למצוא בית כנסת פעיל בטבריה, הם באו לבית המדרש של קרלין, ובדיוק התכוננו שם להתחיל להתפלל. ביקשו שייתנו להם ספר תורה שיוכלו לקרוא, אבל אז קפץ שם מישהו ואמר מה פתאום, יש פה בית כנסת, אנחנו לא מוציאים כך ספר תורה סתם, שבו פה בצד ותמתינו, אנחנו מתחילים להתפלל, וכשנגיע לקריאת התורה תשמעו גם אתם.
אבא מאוד שמח על כך, וישב בבית בלילה בשעת לילה מאוחרת
"אבל אבא שלי בדיוק ראה את ההתגודדות, ניגש לשאול במה דברים אמורים וכשהוא שמע על כך הוא נזעק ואמר איזה מן דבר זה. מה פתאום! יהודים התפללו ותיקין ואנחנו נעכב אותם עכשיו שלא יוכלו לקרוא בתורה. חס וחלילה, הוא עמד על כך שיוציאו ספר תורה והם קראו בו בחדר הצדדי. הם לא ידעו אז מי הוא הרב הזה, הרב מרדכי אליהו לא היה אז כל כך מוכר, אבל הרב מרדכי אליהו לא שכח את האיש שדאג לו בכזאת מסירות. הוא אמר לחמי, אשריך, מצאת לך משפחה טובה להשתדך איתה!".
"בשנים האחרונות ההליכה כבדה עליו מאוד. הכולל בו למד נמצא בקומה השניה ואין שם מעלית. האברכים הצעירים חשבו להעלות אותו עם כסא גלגלים, אבל החברותא שלו בשעות הבוקר רופא במקצועו, והוא מאוד הקפיד על הנושא הבריאותי של אבא, ואסר על האברכים להעלות אותו במדרגות. הוא אמר להם שזאת פיזיותרפיה מאוד חשובה לבריאותו, ואסור לוותר לו על זה.
"האברכים מספרים שזה היה מחזה מדהים לראותו אותו עולה מדרגה, ואמר "אה, חסדי השם", עוד מדרגה ושוב "חסדי השם". זה עלה לו במאמצים מרובים ולקח זמן רב. בסופו של דבר היה עולה את כל גרם המדרגות, וצועד לאטו למקום שלו בבית המדרש, מתיישב באנחת רווחה "אה! חסדי השם!!!", פותח את השולחן ערוך וצולל ללימוד בתוך שניה. עוד לפני שהספיק להסדיר את הנשימה הוא כבר היה קורא לאחד האברכים שאיתו התווכח אתמול באיזו סוגיא, ומספר לו מה התחדש לו במהלך הלילה, ואיך הוא חשב לתרץ את הקושיא שהציג אתמול. כאילו הוא לא טיפס רק לפני רגע את האוורסט בכבודו ובעצמו.
"בתקופה האחרונה, הוא ממש סבל מכל מיני חלאים ומכאובים. שאלתי אותו פעם, "אבא, חם לך? קר לך?", הוא צחק ואמר לי "בזמן שאני אגיד לך אם חם לי או קר לי, אני כבר ארגיש עוד כמה ייסורים שיבואו עלי… אז מה זה משנה אם קר לי או חם לי… העיקר זה עוד שטיקל גמרא, או שטיקל שולחן ערוך".
"ביום האחרון שלו, הוא התווכח עם האברכים בכולל בשאלה מה נשאר להלכה האם יש דין 'טבל' בצמר שלא הופרש ממנו 'ראשית הגז' או לא…
"אחי, הגאון רבי שמואל לובין שליט"א, שמכהן כרב הקהילה של קרלין בטבריה, שמע על כך, והראה לאבא שיש בשולחן ערוך יורה דעה של 'דרשו' עיסוק נרחב בשאלה הזאת. אבא מאוד שמח על כך, וישב בבית בלילה בשעת לילה מאוחרת, ועיין בסוגיא בשקיקה. אמא שתחי' אמרה לו שכבר מאוחר והוא צריך כבר ללכת לישון אבל הוא אמר לה "לא לא, אני חייב לגמור ללמוד את הנושא הזה לפני שאני נכנס למיטה, וכך הוא המשיך לעיין זמן רב, עד שעלה על יצועו כשהוא שבע מדברי תורה, וכך עלה למרום בטהרה גמורה".