טעם היין איננו מן הדברים שהוא מורגל אליהם, אבל פורים היום, והוא משתדל, כבכל שנה, לקיים את מצוותו בהידור.
הוא לוקח שוב את הכוס החד-פעמית שמלאה ביין סמוק, מצליח ללגום מחצית הכוס נוספת. צמרמורת של 'מתחילים' תוקפת אותו לרגע וסחרור קל עוטף את ראשו.
ניגוני פורים טיפוסיים מצטלצלים מבין חרכי מערכת ההשמעה, צבי מריק אל בין שפתיו כוס יין נוספת. קצב הלגימה עולה מעט, היין כבר יורד אל גרונו בקלילות בלתי מורגשת וזהו כבר סימן מובהק כי משהו 'מתקדם' כאן, כך לוחש לו לצבי קול פנימי שפוי שעומד לשקוע.
מרצפות הבית כבר מתעגלות בחוסר סדר וארון הספרים מרצד מולו בטשטוש, ניגון מקפיץ פורץ מתוך הנגן הביתי, צבי מזדקף על רגליו כדי לרקוד, ואז, הכול מתערבל בפעם אחת; המחשבות, חוש ההתמצאות, שיווי המשקל וההיגיון הפשוט. 'שיכור?' שואל צבי את עצמו, אך הוא לא זוכה כבר לתשובה, הוא נסחף אל ריקוד 'ליהודים' סוער שממשיך אל 'להודיע' וכלה ב'ותוסף אסתר' בכייני.
כוס נוספת נמזגת בנוזל אדמדם משובח ומתרוקנת חיש מהר. הבקבוק בעל הזכוכית החלקה עומד לבצע את מזיגתו האחרונה כשלצדו בקבוק נוסף מלא עד צווארו העומד להיפקק אף הוא, לצורך מזיגות משמחות לבב אנוש. צביקה כבר לגמרי מעורפל, ענן אלכוהולי אופף את הנשמה שבמוחו והיא מגביהה עוף. דמעות מבצבצות בזויות עיניו והוא איננו יודע להגדירן, אם מפני שמחה יתירה הן או מפני התעוררות כלשהי המתחוללת בנבכי נפשו השיכורה.
"אוי וויי", צבי נעצר באמצע הסתחררויותיו סביב שולחן הפורים, "עוד לא התפללתי מנחה!" לחייו הסמוקות מתכהות בואכה גווני הארגמן, "רציתי להתפלל אחרי 'אבות ובנים' בבית כנסת, אבל לא הספקתי – – -" הוא פורץ בבכי מר כמי שחרבו עליו כל עולמות שבעולם, "נו, מה יהיה איתי, פושע שלא רוצה להתפלל מנחה, אח… בפורים, יום גדול וקדוש שכזה…" הוא מתמוגג בדמעותיו תוך כדי צחוק מוזר שנכנס בעל כורחו אל בין אנחותיו.
בני משפחתו מנסים לעזור לו 'לחזור בתשובה' ומסבירים כי עדיין יש מנייני מנחה ועוד היום גדול.
"אבל, מתי יש לי עוד מנין?" הוא שואל את המסובין על שולחנו, אינו מצפה למענה מצדם, "טוב, אתקשר אל אריה שליקוביץ הגבאי, הוא וודאי יידע להגיד מתי ה'מנחה' הבא", צבי שולף מכשיר נייד מחיקו, מחפש בין אנשי הקשר בעיניים מטושטשות, מוצא את מספרו של הגבאי ומתקשר, תוך כדי הוא לוחץ על מצב 'רמקול' כדי לחסוך את הצמדת המכשיר לאוזן – משימה מורכבת מדיי למי שנמצא בגילופי גילופין. צליל חיוג נשמע, אחריו עוד אחד, ועוד אחד…
"האריה הזה לא רוצה לענות לי", אומר צבי בקול נרגז, ובני ביתו מריחים סכנה, "אני יודע למה, הוא פשוט לא סובל אותי", מתיז צבי נתזי קצף אל השולחן, "הוא אופי מתנשא שפשוט לא מתאים לו לענות בטלפון לאיזה מתפלל פשוט כמוני, בעל-גאווה שכזה!" צבי מועך בזעם את כוס הפלסטיק ששימש אותו לשתייה כדת, "תאמינו לי", הוא פונה לכל מי מהנוכחים שרק מוכן לשמוע, "אין לי מושג למה הוא כל כך משוכנע, השליקוביץ הלא-יוצלח הזה, שהוא כזה חשוב, הוא מסתמא בטוח שאני מעריץ אותו בלי סוף, אני באמת נותן לו כזו הרגשה, אבל האמת? מעולם לא ראיתי גבאי נחשל כמוהו!" כל כעסיו התוססים בו בצבי במשך השנה כולה כלפי שמש בית הכנסת מוטחות כעת החוצה בסערה וה'פנינים' קולחות ללא מעצור, "באמת, לא יכלו למצוא לנו איזה גבאי קצת יותר תועלתי? – -"
"מצטערים" בוקע קול מונוטוני מנקבי מכשירו הנייד המכוון עדיין על 'רמקול' – "ההודעה הגיעה אל אורכה המקסימלי, היא נקלטה בהצלחה ונשלחה ללקוח. שלום ותודה".
צבי מעגל את שני עיניו כזוג ענבים אדמדמות. אצבעותיו מפוררות פקק שעם בחוסר אונים. השיחה הועברה לתא הקולי והוא פשוט נאם את נאומו הנפלא אל תיבת ההודעות של אריה הגבאי. הכול נקלט ונשלח. אין שום אפשרות למחוק או לשנות את ההודעה. היין עדיין תוסס בעורקיו אבל הפחד מפיגו, ההבנה הנוראה על הבושות שהוא היסב לעצמו ברגעים אלו מכה בו כברק רב עוצמה ומצלילה לגמרי את דעתו. האריה הזה עומד להאזין בקשב רב למה שהוא אמר עליו, מה עושים?…
"אלוקי!" – מתחנן צבי בתפילת המנחה הנשגבה של פורים, לחלוח עולה שוב בזווית עיניו – "נצור לשוני מרע… אנא!"
גם כששכרון הניסיון אופף את התודעה, המילים בוערות על קצה הלשון ולשון-הרע קטן נוטף עסיס עומד לגלוש אל אוזני המאזין, כדאי לזכור כי ההקלטה פועלת, קולטת כל מילה ו- – -שולחת: "יתבונן האדם בשעה שהוא מדבר לשון הרע לפני איזה איש, אל יחשוב שבבית אין שום בריה כי אם הוא וחברו, אלא מלמעלה עומדין אצלו ומונין כל דיבור שהוציא מפיו… שלא תאמר – הריני הולך ואומר לשון הרע ואין בריה יודעת. אומר לו הקב"ה – הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חברך" (חובת השמירה פ"ב).
(דרך חיים – לוח מתמידים)