מה טובו אהליך יעקב… (כ"ד, ה)
בית הכנסת הוא בית ה', מקום בו אנו מתחברים אליו יתברך. הוא תל תלפיות, תל שכל פיות פונים אליו, וה' שומע תפילת כל פה. מקום קדוש זה הופקד בידינו כדי שנוכל להתחבר לקדוש ברוך הוא ולהתרפק עליו, ומכאן נבין עד כמה לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת לעסוק בענייני חולין בתוככי בית הכנסת, ובפרט בעת התפילה – הזמן המקודש ביותר בבית הכנסת.
ראשית, עלינו לשוב ולשנן כי איסור הדיבור בשעת התפילה אינו מנהג טוב בלבד, הוא הלכה פסוקה. בשו"ע סי' קכ"ד, נפסק שאסור לדבר בשעת התפילה, נקודה. ולא מדובר על מי שמתפלל עכשיו – האסור בדיבור כי הוא בעיצומה של תפילה, אלא כל השוהה בבית הכנסת בשעה שהציבור מתפלל – אסור לו לדבר. ממש כמו שאסור לטלטל מוקצה בשבת, כך גם אסור לחלוטין לדבר בעת התפילה!
ושנית, כמה כדאי לזכור כי שעת התפילה היא שעת פתיחת שערי שמים, רגע בו בורא עולם קשוב לנעשה בהיכל בית הכנסת. אין פלא כי רבים שקיבלו על עצמם את הקבלה הזו, זכו בישועות גדולות ובניסים גלויים, הודות לכך שבשעה הדרמטית הזו, כשבורא עולם פותח את שעריו להאזין לבניו, הם ניצבו שם כראוי, ולא פצו פיהם לעסוק בדברי חולין.
בפרשת השבוע, בלעם הרשע מתבטא במילים 'מה טובו אוהליך יעקב' – משבח את בתי הכנסת בהם זכינו. חכמינו ז"ל גילו כי מברכותיו של אותו רשע ניתן ללמוד מה רצה לקלל חלילה, כלומר – בלעם הרשע התקנא במקור הכח שלנו, בבתי הכנסת, ולטש את עינו הרעה לאבד מאיתנו את הנכס היקר הזה, אלא שבורא עולם הפך עבורנו את הקללה לברכה.
הבה נתפוס את הברכה הזו בשתי ידיים, נאמץ את קדושת בית הכנסת ואת איסור השיחה בו בעת התפילה. נכון, לפעמים זה לא קל, אנו רוצים לומר רק מילה אחת, או שיש חדשות ממש מעניינות. ובכל זאת – הבה נזכור כי הדיבור בעת התפילה – גם אם אנחנו לא מתפללים עכשיו – הוא איסור גמור, ובנוסף – כמה כדאי להיזהר ולהישמר מכל דיבור בשעת התפילה, כי זה הרגע בו בורא עולם מקשיב ומאזין לתפילה הנישאת אליו, ומרעיף משמים שפע ישועות ורחמים!
וככל שנקבל על עצמנו להיות זהירים בקדושת בית הכנסת, לעורר את עצמנו ואת אחרים שלא לדבר בעת התפילה – כך תימתח מעל כולנו כיפת הגנה שתגן עלינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה.
סוד שמימי נחשף!
דבר המעשה המטלטל הבא התרחש בחודש ניסן אשתקד, והסעיר את ניו יורק וסביבותיה. למעשה, מדובר בגילוי של ממש מעולם האמת, חשיפה שמימית מסעירה על העובר עלינו בימים אלה. וזה דבר המעשה:
לפני תקופה נפטר לבית עולמו יהודי חשוב מניו יורק, הרב שלום קהלני זצ"ל. הוא אמנם נפטר בשיבה טובה – בגיל 90, אולם גם הוא נמנה על מאות הנפטרים מנגיף הקורונה. ימים ספורים לאחר פטירתו, כשבנו – יבדלחט"א הרב ישעיהו קהלני הי"ו נם את שנתו, והנה רואה הוא את דמות אביו בחלום הלילה…
רעדה ובעתה אחזוהו, זיעה קרה כיסתה את כל גופו. לפתע פתאום, באישון ליל, אביו שנסתלק מהעולם נגלה אליו בחלום. פניו מאירות, חיוכו התמידי נסוך על פניו, והוא קרב לבנו ואומר לו בהאי לישנא:
'דע לך בני יקירי, כי נתנו לי רשות מהשמים לרדת לעולם הזה, ולגלות את אזניך בדבר הסיבה למגיפה הנוראית המתחוללת בחוצות קריה, למען תפרסם את הדבר בכל רחבי תבל…' – אמר האב, והבן – תוך כדי חלום, שם אזנו כאפרכסת.
'הסיבה למגיפה הנוראה הזו, היא הזלזול בכבוד בית הכנסת. בית הכנסת הוא מקום מקודש לתפילה, ואנשים נוטים לזלזל בכך ונכשלים בדיבורי חולין בעת התפילה! והסיבה שנתנו לי משמים את הזכות לגלות לך דבר זה, היא כי כל ימיי הייתי מקפיד ונזהר שלא לדבר שיחות חולין בבית הכנסת!' – הבן נדהם מהגילוי השמימי, ואז המשיך האב ואמר:
'וזה לך האות, למען תדע כי צדקו דבריי: שמו המדעי של הנגיף המשתולל, הינו Covid19 – כוביד 19. שמו כוביד – רומז לחוסר הכבוד, והמספר 19 – בגימטריא י"ט, רומז לאמור בספר ויקרא בפרק י"ט, שם מופיע הפסוק 'ומקדשי תיראו'. את פסוק זה, האמור בפרשת בהר, נאלצנו לקרוא אשתקד מחוץ לבתי הכנסת הסגורים, למען יהא לנו הדבר לאות: סיבת התפרצות הנגיף בעולם הינה חוסר כבוד לאמור בפרק 19 – י"ט, הזלזול בקדושת בית הכנסת!'
האב פסק את פסוקו ונעלם, ואילו הבן התעורר רועד מפחד. לא בכל יום זוכה בן לקבל גילוי שמימי מאביו בחלום הלילה, ועוד בנושא בו עסוק העולם כולו, הוא הנגיף ממנו הסתלק אביו. בהתרגשות אין קץ שחזר את המראה שנגלה אליו, ובשמו אנו מפרסמים את הדברים כאן – ממקור ראשון ששמע ממנו את הסיפור במלואו.
ושלא במפתיע, פורסם באותו הזמן מכתבם של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א – ראש ישיבת פוניבז', בו הם קוראים לכלל הציבור לשמור על הנחיות הבריאות, ומוסיפים שכל אחד יודע בלבו במה עליו להתחזק, 'ובפרט' – כך הם מדגישים – 'בקדושת בתי הכנסת ובתי המדרשות!'
כי רק עיוור לא יכול לראות, שההשפעה הדרמטית ביותר של הנגיף, הסערה הגדולה ביותר שחולל, הינה סגירת בתי הכנסת ובתי המדרש, נעילת היכלי תורה על מנעול ובריח, שיבוש היכולת של כל יהודי לבוא לבית ה' ולהתפלל כראוי, בציבור, ברוב עם, בקהל רב. ואם כן, הרי זה מה שתובעים מאיתנו ממעל:
עתה כשרווח לנו, וזכינו לשוב לבתי הכנסת זה כמה חודשים בעוד שבעולם עדיין המצב לא טוב. זו העת להתחזק בקדושת בתי הכנסת, לנהוג בהם בכבוד, להימנע משיחות חולין מיותרות, להכיר ולדעת שאנו ניצבים בבית ה', מקום בו כביכול אוזניו כרויות ולבו חפץ לשמוע את הבל פינו. אין זה ראוי וכמה נקלה הדבר, שהחלל המקודש הזה, היכל בית הכנסת, יספוג דיבורי חולין מיותרים, אשר מקומם לא יכירם במקום כה קדוש.
הבה נקבל את הרמז, ונקבל על עצמנו להיזהר ולהישמר בדבר. הבה נחליט יחדיו, להיזהר מלשוחח שיחות חולין בבית הכנסת, ובפרט בשעה שהציבור מתפללים – כי אז הדבר הוא איסור גמור. כך נזכה להשתפר בעניין חשוב זה, ואזי משמים יראו כי הבנו את הרמז, יסירו מעלינו את הנגיף הנוראי הזה ויעניקו לנו חיי אושר ובריאות לאורך ימים!
קול שמבלבל קול…
בית הכנסת בני ברקי אחד, עיצומו של יום בהיר. התקבלה הבשורה, כי אחד מחשובי המתפללים בבית הכנסת חלה במחלה, כל הקהילה נרעשה ונרעדה, עננה של דאגה שררה על פני כולם, והם התכנסו יחדיו להתפלל לשלום חברם ולקבל על עצמם קבלה טובה לזכותו.
רבה של בית הכנסת, הציע למתפללים כי הואיל והיהודי היקר שחלה מקפיד מאוד בקדושת בית הכנסת ואיסור השיחה בו, אולי מן הראוי שכל המתפללים יקבלו על עצמם לנהוג כמוהו, לרפואתו. ההחלטה התקבלה פה אחד, כל בני הקהילה נמנו וגמרו לרפואת חברם שלא לשוחח בעת התפילה, וקיוו והתפללו לשלומו. ואכן, סגולת הזהירות בקדושת בית הכנסת פעלה גם הפעם. חלפו כמה שבועות, המדדים התייצבו, המצב הלך והשתפר, וביום מן הימים נודע כי הוא עתיד להשתחרר.
ביום המיועד לשחרור, בני המשפחה המתגעגעים, ילדים כבחורים, הקטנים עם הגדולים, כולם דמעו מהתרגשות וביקשו לקבל את פני אביהם. לצורך העניין נשכר טנדר גדול, וכל בני המשפחה יצאו ל'טיול' יוצא דופן, להשיב את אבא הביתה. אם בפעמים קודמות היתה הדרך נראית להם אפילה וחשוכה, הרי שהפעם הרגישו כי כל עצי היער מוחאים כף בהתרגשות…
כשהגיעו לבית החולים, הילדים הגדולים עלו אל חדר האב ליטול את חפציו, ואילו הצעירים נותרו בטנדר, מלהגים ללא הרף, מתרגשים כדרכם של ילדים. בחלוף כמה דקות נראתה דמותו של האב, והילדים הנרגשים החלו מוחאים כפיים בשמחה, שרים וצועקים בהתרגשות, כמנהג ילדים נרגשים…
כשעלה האב אל הטנדר, קיבלו הילדים את פניו בשמחה ובצהלה וסיפרו לו על הקבלות הטובות שקיבלו על עצמם לרפואתו, כמו גם על קבלת בני קהילתו שלא לדבר בבית הכנסת. ואז, אחד הילדים המתוקים והחכמים, זרק שאלה: 'אבל אינני מבין. אבא שלנו תמיד מקפיד לא לדבר בבית הכנסת. תמיד. הוא מעולם לא דיבר בתפילה או בקריאת התורה. למה זה לא עזר לו, ורק כאשר החברים שלו קיבלו על עצמם – הוא הבריא?' – שאל הילד בתום ילדותי…
האב התקשה לענות, מה עוד שסביבו סערת התרגשות, והוא עדיין לא בשיא כוחותיו. ואז שאל הנהג האם מישהו יודע מהי הדרך הקצרה ביותר להיכנס לבני ברק, בלי לעמוד בפקקים שבכניסה לעיר. מאחר ואיש לא באמת הקשיב לו, כי כולם היו עסוקים בשמחתם ובשיחות עם היושבים לצידם, החליט הנהג לשאול את פי תוכנת ה'ווייז'…
הואיל והיה בנהיגה, מצב בו חלילה וחס מלהקיש בטלפון – שכן זו סכנת חיים, בחר הנהג באופציה של קריאת היעד בקול, כשהמכשיר יתרגם את קולו למילים כתובות. הוא לחץ על הכפתור וקרא 'בני ברק', אולם המכשיר התקשה לזהות את קולו מבעד לדיבורים שהתחוללו ברכב… שוב הוא מקיש על הכפתור וקורא 'בני ברק', ושוב המכשיר לא מצליח להבין את כוונתו, כי קולות אחרים ורמים בוקעים מכל עבר…
'שקט רגע בבקשה!' – זעק הנהג בקול לא לו לאחור, 'אני מנסה לדבר עם המכשיר כדי שיבין, והוא לא מבין בגלל הרעש שמסביב! תנו רגע שקט, והוא יבין ויכוון אותנו לבני ברק!' – קרא הנהג, והילדים השתתקו לשבריר שניה. הנהג ניצל את ההפוגה, קרא 'בני ברק' בקול, וראו זה פלא – הפעם המכשיר הבין, חישב מסלול והחל נותן הוראות ברורות ומדוייקות…
עבור האב, שהתקשה לענות לשאלה ששאל בנו קודם לכן, היה הדבר כהשגחה פרטית ממש. הוא פנה לבניו ואמר להם: 'הסכיתו ושמעו מה קרה כאן עכשיו. נשאלתי, איך יתכן שזכיתי להבריא רק כשבני הקהילה קיבלו על עצמם שלא לדבר בתפילה, בעוד העובדה שאני בעצמי מקפיד על כך – לא היה בה די. ואז זימן לי בורא עולם את התשובה:
ראו נא, הנהג הנחמד שלנו – גם הוא ניסה לבקש מהמכשיר מענה לשאלה איך מגיעים לבני ברק. אבל כל עוד הפטפטת מאחור נישאה במלוא הקיטור, כל עוד נשמעו הדים ודיבורים בכל הסביבה, התקשה המכשיר להבין מה הוא מתכוון, והתקשה לספק מענה. רק כשהשתרר שקט – הבקשה 'בני ברק' נישאה בחלל והגיעה ליעדה, וגם זכתה בתשובה ברורה להפליא!
כך גם לגבי התפילה: יכול אדם להתפלל כראוי בכוונה ובריכוז, בעודו נמנע מכל שיחה, אבל כל עוד בסביבתו יש מי שמדבר, כל עוד החלל שסביבו הומה דיבורים, כל עוד קולו מתערב בקולות של דיבורים אחרים, תפילתו מתקשה להגיע השמימה בבהירות הנדרשת, כי חבריו המפטפטים מבלבלים אותה ולא נותנים לה לעלות!' – סיים האב את דבריו המרוממים, ומפיו סופר הדבר למגיד המישרים הרה"ג רבי שלמה לווינשטיין שליט"א, שסיפר את הסיפור.
וזהו שכתב הרה"ק מקאז'ניץ זי"ע, בספרו 'עבודת ישראל' – בבארו את המשנה במסכת אבות פ"ה, כי כשם שבבית המקדש נעשה נס שהרוח לא פיזרה את עשן הקטורת – למען יוכל לעלות בקו ישיר ומהיר השמימה, כך גם במקדש מעט, בכל בית כנסת, כל תפילה מבקשת להגיע בקו ישיר ומהיר אל בורא עולם, אולם אם האוויר והאווירה טעונים ברוחות זרות ובדיבורי חול – הרי התפילה מתערבת בהם ומתקשה לעלות לבורא עולם!
'והרי זה', הוא מוסיף ומגלה עד כמה חמור עניין המדבר בבית הכנסת בשעת התפילה, 'כמי שמדבר עם המלך, והופך את פניו ממנו כאומר אין רצוני לדבר איתך אלא לדבר על מה שאני חפץ…', ולא רק שהוא מפסיד לעצמו, אלא 'ואף שאר העם המתפללים בכוונה, יכול להיות שלא תקובל תפילתם!'
אלו מילים שמרטיטות כל לב! יהודי שמדבר בבית הכנסת, נניח שלעצמו הוא אינו דואג. אבל הרי הוא 'חב לאחריני', הוא מפסיד את תפילותיהם של חבריו, הוא מבלבל את תפילתם מלעלות השמימה, ומונע מתפילותיהם להתקבל! איך יהודי יכול לקחת אחריות על אסון קהילתי שכזה, עבור כמה מילים בשעת התפילה – ימנע מכל תפילות חבריו לעלות השמימה?!
זה הזמן לקבל החלטה נחושה וברורה: כולנו מתחזקים לשמור את הפה מלשוחח בעת התפילה. למעננו, למען ילדינו, למען כל המתפללים בבית הכנסת שלנו. זה ירומם את התפילה שלנו, אולם לא פחות – יפתח את השער לתפילות כל מתפללי בית הכנסת, יעניק להן תנופה ועליה עד כסא הכבוד.
וככל שנתחזק בעת הזו בשמירת כבוד בית הכנסת ובאיסור שיחה בעת התפילה, כך נזכה שכל תפילותינו יתקבלו ברחמים וברצון לפני אדון כל, והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, ישלח דברו וירפאנו מכל נגיף ומחלה, ויעטרנו באושר ושמחות לאורך ימים!