המצוה: להניח בבית המקדש לפני ד', לחם מיוחד, תמיד.
טעם המצוה: הקב"ה ציווה לעם בני ישראל לשים לפניו לחם התמיד, באשר בלתי הלחם, אין לו לשום בר נש חיות בעולם הזה. כאשר הלחם היא המסמלת את כל צורכי הפרנסה אותם אנו צורכים כדי להתקיים בעולם הזה, אשר אף הגשמיות הוא חלק ממרקם החיים.
ובאשר רצה השי"ת להוריד לנו שפע של פרנסה, אך רצה שנעבדו מקודם באותו דבר, אותו אנו רוצים שישפיע. על כן ציוונו להקריב את לחם הפנים לפניו, כדי שנקיים מצוה זו בדביקות שהיא כולה מורכבת מהבקשה אותה אנו מבקשים: הלחם! ומתוך שנקיים את המצוה יעלה זכרונינו לפניו לטובה, וישפיע לנו שפע של פרנסה בנחת ובהרחבה.
וכמו שמצינו שחז"ל (מסכת ר"ה טז.) דרשו יסוד זה כמה פעמים, בכך שהשי"ת ציווה לבני ישראל להביא את העומר בחג הפסח, 'כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות!' וכן את ניסוך המים תיקנו בחג הסוכות 'כדי שיתברכו לכם גשמי שנה!' מידה כנגד מידה על צד הברכה! וזהו גם ענין לחם הפנים. שבדבר אותו אנו רוצים להשפיע, אנו צריכים להקריבו לפני ד' יתברך, וע"י כן ישפיע לנו שפע וברכה וכל מילי דמיטב!
מצוה זו נוהגת: בזמן שבית המקדש היה קיים, ובכוהנים זכרים.
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: בכמה מקומות בש"ס וביחוד במסכת מנחות. וברמב"ם הלכות תמידין ומוספין.
שיתו ליבכם: היו לחמי הפנים נשארים בצורתם הייחודית כל ימות השבוע, משבת לשבת, ואף את טעמם הפריך והעדין לא איבדו במשך שבוע שלם!
עצה טובה קמ"ל: הן אמנם בעוונותינו הרבים אין בית המקדש קיים, ואין ביכולתינו להקריב לחם הפנים לפני השי"ת תמיד. אך מכל מקום יכולים אנו להאכיל לחם לאלו אשר הקב"ה חפץ ביקרם תדיר, הרי אלו עמלי התורה בטהרה, שע"י שאנו נתמוך ונחזיק בהם יהיה להם לחם לפי הטף ולאכול לשובע נפשם. ואנו נקיים בכך את מצות לחם הפנים הפרטי שלנו, שבאמצעותו נזכה לכל ההשפעות והברכות האמורות בתורה!