"אני יורד מכבש המטוס ביום שישי בנמל התעופה 'קנדי' בניו יורק ואת פניי מקבל בעל השמחה", מספר הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק. "הוא מצביע על מסוק קל שהעמיד לרשותי להביאני אל שמחת הבר מצוה בניו ג'רזי. את האיש אני מכיר שנים רבות והוא נמנה עם תומכי מוסדות 'מגדל אור'. כשביקשני לבוא במיוחד לשבת בר המצוה שיערוך לבנו לא יכולתי לסרב".
מכאן ואילך מתחיל סיפור נפלא שכולו חיזוק והתעוררות לשמירת שבת קודש:
המטוס הזעיר מנמיך טוס ועוצר באמצע מתחם גולף ענקי, המשתרע על פני עשרות דונמים של דשא ירוק. כאן, בלב המתחם, הוקם לרגל השמחה אוהל ענק שישמש את כל באי השמחה. בצד עמד קרוואן נייד, שהוא כמו בית לכל דבר העומד על משאית. "כאן", מצביע בעל השמחה, "הכנו בית לכבוד הרב". אני מטפס ועולה ומגלה כי הוא משוכלל במיטב השכלולים המודרניים הקיימים היום.
עם כניסתי נדלקה נורה לכבודי ודלתות הקרוון זעו מאליהן. הושטתי ידי לכיור, והברז בעין אלקטרונית זיהה אותי ונפתח בתשואות. הקרוואן היה מאובזר במיטב הטכנולוגיה. היה זה כשעתיים לפני שבת, ואני הבנתי כי לא אוכל לחזור לאחוריי.
מסתבר שהמארח לא הבין לרגישות האדם החרדי, ולבד מסעודות השבת שהזמין בקייטרינג בורו-פארקי יש כאן חשש של ממש על כל פסיעה ופסיעה לחילול שבת. מה גם שכל האירוע לא היה נראה לי כדבר שרוח חכמים נוחה הימנו.
קראתי לידידי המארח ואמרתי לו כי ברצוני לתת נאום חגיגי עוד בטרם כניסת השבת. המארח הסכים ואסף את מאות המוזמנים, יהודים שלדאבון לב רחוקים עדיין מתורה ומצוות לחדר האוכל. מה אומר ומה לא אומר! אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי! מחד גיסא, זו שמחה שטרחו עליה כה רבות – ואיך אקלקל אותה? מאידך גיסא, וכי ניתן רגע אחד לחיות עם ספק של חילול שבת?
הסתכלתי סביבי וראיתי כי אין כאן אפילו יהודי חרדי אחד. הרגשתי בודד בין המון יהודי תועה. התחזקתי בלבי ונשאתי עיניי לאבי שבמרומים שיכניס בפי את המילים הנכונות.
"יהודים יקרים", קראתי ברגש, "בעוד שעה קלה תפרוש השבת את כנפיה. השבת היא אות בין הקב"ה ובין נתיניו, היהודים". הפלאתי בענין שמירת השבת והדגשתי בפניהם כי זו מתנת א-ל אשר נתן באהבה לעם ישראל, עד כדי כך שחכמינו קבעו (סנהדרין נח:) כי "גוי ששבת – חייב מיתה". ואז התחלתי לשיר עמם "ישמחו במלכותך, שומרי שבת וקוראי עונג, אידעלעך שרייט ש-ב-ת, אידעלעך שרייט ש-ב-ת"…
מעגלים התרוממו לשורר זמירות שבת, ואז ניגשתי שוב למיקרופון וביקשתי את רשות הדיבור. אמרתי להם: "היות והמקום כאן רצוף חשש לחילול שבת, אני מחמיר על עצמי ומסתגר למשך כל השבת בקיטוני". גבות הורמו בהפתעה גמורה. בירכתי אותם בברכת "א גוטן שבת", ופניתי לחדרי מלווה בקהל המונים, מסוקרנים ובעיקר מעריכים.
ביקשתי מהמארח שיעמיד לרשותי קערה ובה מים, שבה אשתמש לאורך השבת. התיישבתי בחדרי והתחלתי להתכונן לשבת המלכה. הייתי לבד. אני והקדוש-ברוך-הוא. ניגנתי בנעימה ’לכה דודי’, התחזקתי בספרים הקדושים שהיו עמי. סעדתי את סעודות השבת בגפי, ולא נתתי לדוק של עצב לחדור לנפשי.
למרות הכל דבר אחד העיב את רוחי ולא הרפה ממני: כאב לי שעם ישראל נמצא כה רחוק, שאפילו בר-מצוה עושים ללא מנין מישראל ותוך כדי חילול שבת המוני. התוצאה נודעה לי רק לימים.
בין קרואי השמחה היו שני צעירים שהדברים שהשמעתי מקירות לבי חדרו ללבם. ברגע שסיימתי את דבריי הם מיהרו להסתלק מן המקום ונסעו ברכביהם למלון סמוך, מספיקים לפרוק את מזוודותיהם דקות לפני שקיעת החמה.
שני צעירים אלו שבו בתשובה שלמה והתקרבו לבורא העולם. שוב ידעתי כי גם אם לי נראה היה הדבר כנסיון וכמסע קשה, היושב בשמים תכנן היטב את צעדיי ושמר את רגלי חסידיו.
(המבשר תורני)