מאת: הרב אליהו הרשלר
ישב לו חד מצדיקי הדור הקודם, והנה בפתע פתאום בעת יושבו על התורה ועל העבודה, פרצו פנימה כמה מחסידיו בבהילות רבה שמוכרחים להציל את חברם, שהיה אף הוא מחסידיו של אותו צדיק.
חסיד זה עסק במסחר בארצות שונות, ובתקופה זו שילח לארץ רחוקה ספינה מלאה סחורות למכביר למוכרם בארץ אשר לשם נועדה האניה לעגון. והנה זה עתה גונבה שמועה לאוזניו של חסיד זה, שספינה זו נקלעה לסערת ים אדירה והיא טובעת בים עם אלפי סחורותיו ומיטב השקעותיו. אותו חסיד, כשומעו כזאת, לבו ונפשו לא עמדו לו והוא נפל מיד מתעלף, ובקושי רב הצליחו להעירו. ועתה, נפשם בשאילתם אל רבם שיואיל לברכו לאותו חסיד, אשר המצוקה הכריעתו עד כדי עילפון. וכן כדת מה לעשות מולו וכיצד להתנהג.
הרבי הרים את עיניו: "נו", אמר. "אפשר להרגיעו לאותו חסיד, לכו אמרו לו שלא קרה כלום לעסקיו, הספינה לא טבעה והסחורה לא שקעה בים. לכו נא אל אותו חסיד והרגיעוהו שהשמועה אך שמועת שווא היא, וכי באמת שלום לספינה ולסחורותיה!"
החסידים, שאמונת צדיקים טבועה היתה בדמם ונפשם, מיהרו אל אותו חסיד והרגיעוהו בדברי רבם הצדיק. ואכן לא חלפו ימים רבים והגיע רץ נאמן, שאכן הסחורות הגיעו אל יעדן וכי הן נמכרות כעת בשווקים וברחובות והכל כשורה לחסיד ולעסקיו.
מיד הסתודדו החסידים ביניהם 'הן מופת גלוי התרחש לפניהם', 'ובאיזה רוגע אמר להם הצדיק זאת כאילו קרא את הדברים מאחורי הפרגוד' נזכרו. עד מהרה הגיעה שמועת המופת אף אל הצדיק עצמו, וזה מיהר לקרוא לאחד מחשובי תלמידיו באומרו לו בחוזקה: "אל תתמה על זאת, לא מופת יש כאן ולא בן מופת!" "אם כן, מנין ידע הרבי לומר זאת בביטחון כה מופלג?" התפלא החסיד.
כוח לעמוד בנסיונות
השיבו הרבי. ומוסר השכל גדול יש בדבריו: "הן אומרים אנו בכל יום בשעת התפילה "ברוך גוזר ומקיים", לאמור שהקב"ה גוזר במאמרו וגם מקיים זאת. זהו הפשט הפשוט. אך הפירוש היותר עמוק הוא שהקב"ה גוזר, וגם מקיים את האדם אשר נגזר עליו גזירה זו. היינו, שאם הוא גוזר על האדם גזירה מסוימת – הרי הוא 'מקיים' – הוא נותן כוח וקיום לאדם לעמוד בגזירה זו, לעמוד בנסיון!
ומכיון ששמעתי שאותו חסיד ליבו לא עמד לו בשומעו את הבשורה המרה ולא היה בו כוח להתמודד עם הנסיון הקשה הלזה ונפל מיד מתעלף, הבינותי שאם אין 'מקיים' אין עתה 'גוזר', והספינה לא טבעה כלל!"
ויסוד זה חיזוק גדול הוא לכל אשר בשם בר ישראל יכונה לבל יפול ליבו ומוחו בראותו את נסיונותיו אשר לפעמים קשים המה, שכן 'ברוך גוזר' – אותו השי"ת אשר גוזר את גזירתו, הוא גם 'מקיים' – הוא נותן כוח לנגזר לעמוד בו בנסיוונות אלו בגאון יהודי לשם ולתפארת!
פרעה אינו יכול לעמוד בנסיון…
וראיה לנו באמתחתינו שלא רק אצל בר ישראל הוא כך, כי אם גם אצל גוים אשר אינם יהודים הדברים אמורים, והדברים מבהילים ומחייבים!
שכן בפרשיות אלו אנו קוראים על ביקוריו של משה רבינו אצל פרעה, והנה אנו מוצאים בתחילה אשר השי"ת מצוה למשה רבינו לומר לו: "דרך שלושת ימים נלך וגו'".
והדברים מוקשים ביותר: הרי השי"ת רצה להוציא את עם ישראל ממצרים לעד ולעולמי עד, ליתן להם את התורה ולהוריש להם את ארץ ישראל ואף לצוותם באיסור שלא לחזור למצרים, אם כן למה משה מצווה לומר רק "דרך שלושת ימים"?
אלא שאף כאן התובנה הזו מזדקרת, השי"ת צווה למשה לומר לו כך, משום שידע השי"ת שבנקודת הזמן הזו יכול פרעה (אולי…) לעמוד בנסיון רק של יציאה לשלושת ימים, לא יותר. לכן אמר השי"ת למשה לך הצב לו נסיון של 3 הימים, אולי יהיה יכול לעמוד בו!
הכי קרא "ברוך גוזר ומקיים" – אף למלכי אומות העולם.
והוא נורא למתבונן: אם לגוי ולו עז פנים התנהג השי"ת כן, כל שכן וכל שכן אנו, אשר בנים אנו לה' אלוקינו, אשר בוודאי הוא שכל הניסיונות אשר מציב לפעמים השי"ת לפתחינו יכולים אנו לעמוד בהם ולהצליח!
אחר שהווכחנו לראות כיצד יסוד זה הוא אצל בר ישראל ואף אצל עמי העולם. אשר ממנו ניקח לעבוד את ה', הבה ניווכח לראות כיצד ניתן ללמוד כיצד עלינו להתנהג בעת נסיון אף מחיות השדה.
למה הקוף מחקה את האדם?
רובינו ביקרנו אי פעם בגן הנקרא 'גן החיות', אשר בו כלובים רבים פזורים, וחיות ובהמות למיניהם מתרוצצות בקירבן, ובני האדם נהנים לצפות באותן בעלי חיים בהליכותיהם, תעלוליהם ואורח חייהם. אף ברכות מספר יש שמברכים על חיות שונות, הלא הן מבוארים במקומן בש"ס ובפוסקים.
והנה כל החיות השונות שונים הם מבני האדם בכמה וכמה פנים. השינוי הבולט הוא שחסר להם ה'רוח ממללא' שיש לו לאדם, והבינה שניתנה לו. אכן כל החיות כולם דומים האחד לרעהו פחות או יותר.
שונה מכולם הוא הקוף!
הקוף – צורת אדם לו. רגליו לנוכח יהלכו. וידיו מושטות אל על. והדבר הבולט ביותר הוא – אשר תמיד הוא מנסה לחקות את בני האדם הבאים לבקרו בביקור תנחומין…
ודבר זה הלא פלא הוא! מה יש לו לקוף שככה לו בעולמו אשר לפעמים אפשר ממש לראות מחזה סוריאליסטי, האיך הוא מחקה את האדם למולו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו (בהנחה שיש לו מספר איברים כמספר הזה…)
מה הפשט בזה? מה פשר חיקויו את האדם באופן תדיר?
מסביר בעל ה'שבט מוסר' (בספרו, פרק מ"ז) דבר נורא.
בהביאו את מה ששנינו בגמ' (סנהדרין קט.) אשר בימות דור ההפלגה, שעה שניסו בני הדור ההוא לבנות בנין גדול לעלות אל ד' ולהילחם בו כביכול, ירד ד' ובילבל שפתם, והפך חלק מהם ל – – – קופים.
לאמור – הקופים יסודם מאדם נברא, ואך בשל החטא שחטאו נהפכו מבני אדם לקופים.
א"כ מבאר השבט מוסר: זהו פשר חיקוים את האדם, באשר בתוך תוכם (בתת מודע…) יודעים הם שמבני האדם מקורם – אשר הוא יקר ונכבד יותר ממעמדם היום – כאוכלי הבננות ומקפצי ענפי העצים, לכן הם מחקים את בני האדם הבאים לבקרם, באשר חושבים הם לחזור למקורם בפעולות אלו, ולחזור שוב למעמדם הראשון כבני אדם מורמים!
מנסים, נופלים ומיד קמים שוב.
ואנו, בני האדם הצופים מן הצד, מתבוננים אנו על קופי עצים אלו כאל סכלים ושוטים. ואכן יתכן שכאלו הם, אך מוסר ההשכל שאנו יכולים ללמוד מפעולותיהם אלו – נורא הוא למתבונן.
שכן אם נתבונן בפעולות אלה של הקופים, נלמד לקח עצום מכך. הן שנים רבות – אלפי שנים, מנסים הם לחזור למעמדם הראשון. ושום דבר. אף משבצת אחת הם לא כבשו בנסיונם לשוב להיות בני אדם אשר בינה יתירה ניתנה להם
ובכל זאת – מנסים הם תמיד לחזור למעמדם ואינם מתייאשים כלל. מנסים, נופלים ומיד קמים שוב. אבל —
אינם מתייאשים!
נלמד אנו לדידן, ונעשה קל וחומר לעצמינו, מה קופים אלו אשר אך חיות השדה הם אינם מתייאשים ועושים פעולות לחזור כבראשונה.
כך עלינו לדעת שאם ד' יתברך מסבב כל הסיבות סיבב שיעבור על האדם נסיונות שונים בדרכו אל הפסגה לעלות במעלות בית ה', אות הוא שרק כך הוא יכול להעפיל ולצמוח. ועלינו להחדיר בקרבנו תמיד שאם ד' יתברך שולח לנו נסיונות וקשיים, הרי שבשונה מהקוף שעושה כבר אלפי שנים ברציפות ובהתמדה ואינו מצליח, אנו יכול נוכל להם, ואותו בורא שנתן לנו את הנסיונות, נותן לנו גם כוח לעמוד בהם, ואף לצמוח מהם!
שהרי הוא גוזר ומקיים!