אליעזר (לייזר) רוט
את שנות ילדותו ובחרותו עשה הג"ר יוסף ברמן, בצילו של הסבא הגדול, רבינו הגר"י גלינסקי זצוק"ל. מאז ועד עתה הוא צועד לאורו, ופיו אינו פוסק מלחזור בכל עת מצוא על מיטב הווארטים, המשלים, הרעיונות וכמובן הסיפורים המאלפים ששמע מפי סבו.
"בכל הזדמנות היה נוהג סבא לשנן בפיו ובלבו דיבורי אמונה, לשמוח בכל מצב ולהודות לקב"ה על מה שהוא החליט לתת לנו, בלי להתלונן על מה שאין", מספר הרב ברמן.
"כשהיו שואלים אותו, איך אתה כל כך שמח? הרי איבדת את כל המשפחה בשואה, סבלת צרות וייסורים, הוגלית לסיביר, אחר כך היית פליט חסר כל, התגלגלת ממקום למקום וגם לאחר שבאת אל המנוחה והנחלה לכאורה, פגעה בך מידת הדין. ואחרי כל זה אתה שמח? כיצד?
"סבא היה מחייך את החיוך המפורסם שלו, ומסביר לשואלים במתק שפתיו: 'תסתכל עלי, אני נמוך או גבוה? נמוך… נו. עכשיו יש לנו כוס, חצי מלא וחצי ריק. איזה צד ריק, למעלה או למטה? ברור שהצד המלא הוא למטה, והחצי העליון הוא החצי הריק.
"אנשים רגילים מסתכלים על הכוס, הם רואים קודם את החצי הריק, ורק אם מתבוננים היטב רואים את החצי המלא.
"אבל אני הרי נמוך קומה. אני כזה קטן, כשאני מסתכל על הכוס – אני רואה את החצי התחתון שלה, שהוא החצי המלא כאמור, ולכן אני תמיד שמח ומאושר…".
"הווארט הזה, לא רק שהוא שנון, ומשקף את הדרך שבה היה הגר"י גלינסקי נוהג לצחוק על עצמו, אלא שהוא גם משקף את צורת החיים שלו. הוא באמת ובתמים הסתכל תמיד על הצד החיובי של כל דבר, ותמיד טען בתוקף שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.
"מספרים שכשאירע אסון המסוקים המפורסם, כששני מסוקים של חיל האוויר התנגשו זה בזה, והתרסקו בשטחי הקיבוץ שאר ישוב, סמוך לגבול עם לבנון, היתה אווירת נכאים בכל הארץ. 73 חיילים צעירים נהרגו ברגע אחד. זה היה נורא ואיום.
"אחד התלמידים החליט לאתגר את סבא שלי באותה הזדמנות, ואמר לו: נו… מה אומר הרב, גם עכשיו יש חצי כוס מלאה?
"אבל סבא לא היה צריך אפילו להפעיל את המחשבה שלו, כדי למצוא את הצד החיובי. 'האירוע הזה התחולל במרחק קצר מאוד מהגבול עם לבנון', אמר לו, 'תאר לך שזה היה קורה בשטחה האווירי של לבנון. המסוקים היו מתרסקים על אדמתו של איזה כפר ערבי בלבנון. אתה יודע מה היתה המשמעות של זה? איזה אירוע בינלאומי היה מתפתח, וכמה זמן היה לוקח עד שהיו יכולים להגיע ולקחת את החיילים ההרוגים? תראה איזה חסד ה' שזה קרה דווקא בארץ'…".
לא בירכו בתורה תחילה
בתקופה זו של השנה, כשעוסקים בענייני האבלות על חורבן בית המקדש, שמעתי מסבא ווארט חזק מאוד על דברי הגמרא בנדרים פ"א, ששאלו על מה אבדה הארץ, כלומר למה חרב בית המקדש, ואף אחד לא ידע לענות, לא החכמים ואפילו לא הנביאים, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו השיב על השאלה ואמר: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", ומבאר רב יהודה בשם רב, שלא בירכו בתורה תחילה.
שואלים שאלה ידועה, הרי הגמרא אומרת מפורש למה נחרב בית ראשון, בגלל שחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עברו על כל ג' עבירות החמורות ולכן חרב בית המקדש. איזו מן שאלה זו על מה אבדה הארץ? היו כל הסיבות בעולם להחריב את בית המקדש, ולא זו בלבד אלא שכאן הגמרא פתאום עונה תשובה אחרת, שהקב"ה אמר על עזבם את תורתי, כלומר שלא בירכו בתורה תחילה.
"זה הבדל קיצוני מאוד בין שני מאמרי חז"ל. במקום אחד כתוב שהם היו רשעים גמורים, ובמקום אחר כתוב שהיו תלמידי חכמים ולמדו והכל היה בסדר, אלא רק זלזלו בברכות התורה, ולכן בא עליהם כזה עונש נורא ואיום, שנחרב הבית ונהרגו ונטבחו ונלקחו בשבי, ואיבדו את כל רכושם ואת כל משפחתם, וכל זה כי לא בירכו בתורה תחילה.
"את התשובה היה סבא עונה בדרך של משל, אותו הוא סיפר בהרחבה גדולה.
"מעשה במלך גדול וגיבור, שהיתה לו ממלכה גדולה וכולם רעדו וחרדו מפניו, אבל המלך היה טוב לב ותמיד השתדל להיטיב עם הנתינים, והשקיע את מחשבתו בעשיית צדק וחקיקת חוקים שייטיבו עם כולם.
"הלחץ שהיה מוטל עליו כל הזמן, שהכל יתנהל כשורה היה גדול מאוד, ולפעמים זה השפיע מאוד על מצבו הנפשי. ייעצו לו הרופאים שייקח מישהו שינגן לפניו, ויפיג את הלחץ בכל פעם שהוא ירגיש צורך בכך.
"חיפשו ומצאו את הכנר הטוב ביותר בכל הממלכה, ואכן הגיע הכנר לבית המלך עם הכינור בידו, וכשהחל לנגן אורו פניו של המלך ומצב רוחו השתפר פלאים.
"מאז היה הכנר בן בית קבוע בארמון, ובכל יום ויום היה עומד הכן, כדי לבוא ולנגן לפני המלך בכל עת שיחפוץ בכך. כמובן ששכרו שולם לו בהרחבה וביד נדיבה.
"ויהי היום והכנר חטא ועבר על חוקי הממלכה. היו צריכים להעניש אותו אבל המלך חשש שהוא לא יוכל לנגן לפניו כראוי, ולכן הודיע שהוא נותן לכנר חנינה".
האם לעולם חוסן?
"הרגיש הכנר שהמלך זקוק לו מאוד, ואט אט החל לנצל את המצב, הוא היה קצת גונב מאחרים, קצת מזיק לאחרים, ובכל פעם היו באים לפני המלך, אבל המלך ויתר לו שוב ושוב, כי הוא היה תלוי מאוד בניגונים הערבים שהפיק הכינור, בעת שאותו כנר פרט על מיתריו ברוב רגש.
"פעם אחת חטא הכנר חטא גדול מאוד, שעונשו מוות. הפעם באו בכירי הממלכה אל המלך ואמרו לו, שאי אפשר עוד להאריך אף לכנר שמרשה לעצמו יותר מדי. צריך לדון אותו למוות ולבצע את העונש. אין ברירה אחרת, ולמלך ימצאו כנר אחר.
"המלך שמע את הדברים, חכך בדעתו והחליט שאכן הצדק עימם. הוא היה מלך שכל משפטיו אמת וצדק, הוא לא יכול כך להעניק חסינות לאדם מפני עונש, רק בגלל שהוא מנעים נעימות לאוזני המלך. עליו למות ויהי מה.
"השאירו אצלי את פסק הדין ואני אחתום עליו בהקדם", הודיע המלך ליועציו וסימן להם שהדיון הסתיים.
"היועצים יצאו והמלך לקח בידו את העט, בא לחתום על גזר הדין ולא הצליח. ידיו רעדו. הוא הניח את פסק הדין בצד וחשב לחתום למחרת, אבל גם אחרי שעברו כמה ימים רעדה ידו בכל פעם שהגיעה העת לחתום על גזר הדין, ובסופו של דבר, ברגע של חולשה לקח המלך את גזר הדין ו… קרע אותו לגזרים.
"הכנר ידע את כל אשר נעשה, והיה ממתין בפחד נורא לרגע שבו יחתום המלך על גזר הדין. הוא כבר כתב צוואה, והבין שבקרוב יעלו אותו אל הגרדום. כששמע שהמלך קרע את גזר הדין, גבהה רוחו והוא המשיך לחטוא לפני המלך עוד ועוד, אבל היועצים כבר הבינו שאין טעם לפנות אל המלך, שכן נפשו קשורה בניגונים הערבים הבוקעים מהכינור, ולא משנה עד כמה גזר הדין צודק וראוי, המלך פשוט אינו מצליח לחתום עליו.
"אחרי תקופה כשבא החורף, צעד הכנר על גבי השלג הקפוא, וברגע של חוסר שימת לב החליק ונפל על השלג נפילה קשה וכואבת מאוד, שגם גרמה לשתי אצבעותיו שתישברנה… הוא פונה לקבלת טיפול רפואי והרופאים אמרו שחייו אינם בסכנה, אבל הוא כבר לא יוכל לחזור לנגן כפי שניגן בעבר, שכן הפגיעה באצבעות קשה במיוחד.
"הכנר התאושש מעט, וכשראה שאינו יכול לנגן עוד החליט לקחת את הכסף שהרוויח במשך שנות עבודתו אצל המלך, ולהתחיל לבזבז אותו על תענוגים והנאות שונות, וכך הלך בטל ושתה לשכרה, עד שביום מן הימים חטא שוב לפני המלך חטא חמור מאוד. כשבאו היועצים אל המלך ביקש המלך את פסק הדין, ובפנים חתומות הטביע עליו את חותמו וגזר את גורלו של הכנר למוות…
"הכנר פעל אצל אנשי בית הסוהר, שלפני שמוציאים אותו להורג, לפחות ייתנו לו לבוא עוד פעם אחת אל המלך, ולחלות את פניו בבקשת חנינה.
"הגיע הכנר, נפל לרגליו של המלך והתחנן אליו על נפשו. 'אדוני המלך, מה חטאי ומה פשעי? בגלל שנשברו לי שתי האצבעות אתה מוציא אותי להורג? ככה אתה גומל לי על כל השנים שניגנתי לפניך ושימחתי אותך כל כך? אני אשם שהחלקתי בשלג? זה יכול לקרות לכל אחד, למה אתה הורג אותי בגלל שנשברו לי האצבעות. הלזה ייקרא מלך אשר כל משפטיו אמת וצדק?'
"המלך נעץ בכנר מבט חמור ומוכיח: 'כנר טיפש שכמוך', נזף בנידון למוות, 'הרי כבר מזמן היו צריכים להוציא אותך להורג. המעשים שלך מצדיקים עונשים רבים שהיו צריכים להעניש אותך. אבל אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת, כי היטבת לנגן לפני, ומאוד אהבתי לשמוע את נגינתך.
"עכשיו שאין לך יכולת לנגן, אני כבר לא מושפע מהשיקולים הללו. עכשיו אני חופשי לעשות איתך משפט צדק, ואכן לפי החוק אתה ראוי לעונש מוות וזה יהיה עונשך הפעם".
כי קולך ערב!
"המשל הזה, טומן בתוכו את התשובה לשאלה", היה סבא מטעים, "על מה אבדה הארץ? האמת שהיא נחרבה בגלל שבני ישראל עבדו באותם ימים עבודה זרה, הם חטאו בגילוי עריות ושפיכות דמים. חטאים כל כך חמורים, שהעונש עליהם הוא אכן חורבן הבית והגלייה לבין האומות, על כל המשתמע מכך.
"אבל הקב"ה 'לא היה מסוגל' להמיט כזה חורבן על עם ישראל. למה? כי הם עסקו לפניו בתורה! הם ניגנו לפניו בכינור והסבו לו נחת רוח עצומה. הקב"ה החליט לתת לעם ישראל חנינה, פעם ועוד פעם ועוד פעם. למה? בגלל שעסקו לפניו בתורה בכזאת מתיקות, עם כזאת שמחה, הם למדו תורה לשמה ובירכו לפני כן ברכות התורה, כי הם העריכו את התורה והבינו כמה היא חשובה וכמה היא יקרה.
"לכן כשחרב בית המקדש לא הבינו החכמים כיצד אירע הדבר. הרי כל אותן עבירות חמורות, נעשו כבר שנים רבות קודם לכן, ובכל זאת לא חרב בית המקדש. מה השתנה עכשיו? על מה אבדה הארץ? מה קרה הפעם שהובא עליהם כזה חורבן נורא?
"על זה ענה הקב"ה את התשובה: רבותי, זה בגלל שאתם כבר לא מנגנים לפני בכינור! כן, אתם לומדים, אבל אתם לא מברכים תחילה, אתם לא מבינים את המשמעות של הלימוד, אתם לא מעריכים את התורה. זה כבר לא כל כך משמח אותי כמו בעבר, ולכן, כשאתם ויתרתם על ההגנה שאפפה אתכם, הגיע הזמן לבצע בכם את העונש על שלוש העבירות החמורות שחטאתם בהן.
"זה כמו אדם שהולך בחוץ עם מטריה סגורה, וכשמתחיל לרדת גשם הוא מנסה לפתוח את המטריה ומגלה שהיא שבורה. הוא לא אשם בזה שהיא לא נפתחת, בוודאי שאינו אשם. אבל זה לא עוזר לו… הגשם ממשיך לרדת והוא נרטב עד לשד עצמותיו. כך גם לגבי לימוד התורה, זה לא משנה אם היתה להם סיבה או לא, ברגע שהם לא לומדים תורה בכזאת מתיקות כמו שהיה קודם לכן, ההגנה שלהם אבדה.
"הגר"י גלינסקי היה מוסיף כאן עוד נקודה: הרי ה'לא בירכו בתורה תחילה' היה עניין מאוד דק. עובדה שהנביאים והחכמים לא הבינו את זה, ולא ידעו על כך שמשהו השתנה לעומת לימוד התורה שהיה קודם. משמע, שזה היה שינוי מאוד קטן וקל שגרם לכך שההגנה אבדה"…