דע כי הקב"ה דורש ומבקש מאתנו להתחיל מ'בראשית', יתחיל בעבודתו המוטלת עליו – לעסוק בתורה בהתמדה כל חד וחד בדרגא דיליה, ואז יגמור ה' בעדו, כדברי רש"י (שמות י"ט ה') 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, אם עתה תקבלו, יערב לכם מכאן ואילך – שכל התחלות קשות'. אבל אם יתייאש מלהתחיל אף בעת ההתחלות הקשות, להיכן יגיע…
אמרו המושלים להמשיל מדרכו של עולם, פעם קנה הקונה מנעלים חדשים ושילם עליהם במיטב כספו, בעודו נהנה להלך במנעליו החדשים הם החלו ללחוץ על רגליו עד כדי זוב דם בכמה מקומות בכף רגלו, מיד אץ הקונה אל המוכר וגער בו, איזה מנעלים נתת לי, וכי לזה כילית את כספי – שיזובו רגליי דם ויהיו נפוחים וכואבים בכל איבר ואצבע שברגלי… אמר לו המוכר, תנוח דעתך קונה יקר, אין ברירה אחרת – כך הוא דרכו של מנעל חדש, המתן בסבלנות כשבועיים ימים ותראה שכל הלחץ שהמנעל לוחץ פסק ותהנה עד מאד ממנעליך החדשים והטובים…
וכן עשה האיש, חלץ מנעליו הניחם בארון שבביתו. לאחר שבועיים שב ללבשם, ואוי… שוב הם לוחצים את רגליו במידה מרובה. כאן כבר פקעה סבלנותו וברוב כעס נכנס לבית המוכר ושפך על ראשו קיתונות של זעם וחימה, למה רימיתני זה פעמיים, כבר עברו שבועיים ושום דבר לא זז ולא נפחתו הכאבים, חקר המוכר למעשיו של הקונה ה'חכם', ומשהבין את הנהגתו עם המנעלים פתח את פיו ב'מענה רך ישיב חימה', לא מחכמה שאלת על כך, כי לא הייתה כוונתי שתניח המנעלים בארון ומאליהם יפסיקו להכאיב וללחוץ אותך אחר שבועיים, אם כה תעשה – שתמשיך לנעול אותם לרגליך על אף היותם כואבים ומכאיבים, אז כעבור שבועיים ימים יקבלו המנעלים צורת רגליך והכל יבוא על מקומו בשלום…
כיוצא בזה לענין עסק התורה, הגם שרק כל ההתחלות קשות מ"מ על האדם להתחיל ללמוד, ואי אפשר לו להניח את הגמרא בארון הספרים ולאחר שבועיים ימים להוציא משם את הגמרא ולהתאונן שלא זז מאומה ועדיין קשה עליו לעסוק בתורה, רק אם יעסוק בתורה ויקיים כל התחלות… אז לאחר זמן ינוח לו וירגיש טעם מתיקות התורה בעזהשי"ת.
עוד משלו, לאיש שלמד מחברו לנהוג ברכב. ה'מלמד' יצא עמו על הדרכים והראהו כאן נוסעים ושם עומדים, כאן ממתינים ושם ממשיכים, בכפתור זה מדליקים ובזה נוסעים אחורנית וכו' וכו', על אם הדרכים הורה לו להיכנס לצידי דרכים, שם ראו מקום גדול מקורה ובצד יש חנות, תמה התלמיד מה יש כאן… וכי למיני מתיקה אני צריך כעת?
הראה לו המלמד שיש שם עמודים עם צינורות, צינורות הללו מוליכים דלק ובנזין לקרבי הרכב, ורק כך אפשר להמשיך בנסיעה, כי ללא שירוו את צימאון הרכב לדלק (געז) לא יסכים להמשיך בנסיעה. משקרב התלמיד ל'מקור' הדלק, זעק, אוי ריחו נורא, אינני מסוגל לעמוד כאן אפילו עוד רגע כמימריה, עצה טובה יש לי – תחת הבנזין יבוא הקולה – באחורי הרכב (טראנק) יש לי בקבוק חדש של 'קוקה קולה' – את תכולתו אשפוך בפי הרכב אשר שם הוא שותה לצמאו… וניסע לשלום, אמר המלמד, לא ולא, זה לא יעבוד. טען התלמיד בטפשותו, וכי למה תדבר כן, מי פיתה אותך לחשוב שטויות כגון דא, מה בין קולה לדלק, אדרבה הקולה הוא משקה חשוב פי כמה וכמה ועולה על שולחן מלכים… והרי אין צורך לבאר טפשותו של התלמיד, כי 'מאשין' (מכשיר) זה נוסע דייקא עם דלק ובנזין, ועם קולה אינו זז ממקומו.
ולדידן, הרוצה להתקדם, לעלות במעלות התורה, ידע, כי מאשין זה – עסק התורה, יוכל ליסע רק יחד עם ה'קושי'. לא עם תענוג ובקלות – כאותו משקה המענג – קולה, יצליח להתעלות, רק דייקא עם 'כל התחלות קשות' אז אכן, סוף דבר, ש'יערב' לכם מכאן ואילך.
באר הפרשה שבועות פ"ג