הרב עמרם בינעט
"נתון תיתן לו… כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'" – טו י
בשנה שעברה, לקראת תחילת שנת הלימודים, היתה לנו הזכות לפרסם כאן ב'לקראת שבת', כמה עצות טובות ורעיונות יפים למחנכים בתלמודי התורה, כיצד לפתוח את שנת הלימודים ברגל ימין, כך שיום הלימודים הראשון יהיה באופן כזה שימשוך אחריו את השנה כולה בכיוון יעיל וחיובי.
לאחר שהתפרסם המאמר פנו כמה מנהלי תלמודי תורה, ושאלו אותי אם יש לי רעיונות גם עבורם… אמרתי להם שאני מעולם לא ניהלתי תלמוד תורה, עסקתי בחינוך ילדי ישראל למעלה מעשרים שנה ב"ה, אבל מה אני יכול לייעץ למנהלים בתחום שאין לי שום ניסיון בו?
השיב לי מנהל אחד ואמר לי: אדרבה, חשוב למנהלים לשמוע מהצד של המלמדים. מטבע הדברים מורים והמלמדים לא יכולים לדבר בחופשיות עם המנהלים, כי הם הרי עובדים אצלם וכל הערה יכולה לפגוע ולהעכיר את האווירה, אבל כשאתה מגיע מהצד ואומר את ההערות, אני חושב שהמנהלים יוכלו לשמוע ואפילו לקבל…
האמת שההצעה היתה מאוד מעניינת. במשך שנות שליחותי כמחנך לילדי ישראל היו לי הרבה תובנות ורעיונות. תמיד אמרתי לעצמי, "אם אני הייתי המנהל, הייתי עושה כך וכך…", הנה, ב"ה יש לי במה נכבדה שבה אני יכול להביע את מחשבותי ואולי גם לחולל השפעה כלשהי, למה שלא ננצל את ההזדמנות?
אבל לאחר מכן חזרתי בי, משתי סיבות. קודם כל כי מספר המנהלים אינו גבוה במיוחד, ומדוע צריכים רוב קוראי 'לקראת שבת' לסבול את השיח שלי עם המנהלים על גבי הגיליון שהם מחזיקים בידיהם???
מעבר לכך, מהסיבה שאת כל התובנות שלי לגבי 'איך צריך להיראות ניהול מוצלח', צברתי כמחנך ולא כמנהל. אין לי שום הוכחה שאם המנהלים יעשו כמו שאני חושב, הם יצליחו… אלו רק הגיגים שלא נבדקו ולא נוסו על ידי או על ידי מישהו שאני מכיר, ואם כן אין סיבה להתעסק בהם יתר על המידה…
חלפה מאז כמעט שנה, ואותו מנהל שפגש אותי שוב הציע: "אולי תעשה את זה השנה לכבוד תחילת שנת הלימודים". חשבתי וחשבתי, ולבסוף החלטתי להישמע לו, אבל אני אכתוב בנושא אחד, שהוא נכון לא רק למנהלי מוסדות, הוא נכון גם לגבי המלמדים עצמם, גם לגבי הורים בבית, חברים בעבודה ולגבי כל אדם באשר הוא, וזה הנושא של נתינת מחמאות המדרבנות את האדם להתקדם, ולהימנע מביקורת שמונעת אותו מכך.
**
התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשתינו דבר חשוב מאוד:
"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך". מסביר רש"י הקדוש, "כי בגלל הדבר הזה – אפילו אמרת ליתן אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה". ומבאר ב'שפתי חכמים' שרש"י מתמקד במילים 'הדבר הזה', מלשון דיבור, הקב"ה יברך אותך אפילו על מה שאתה מדבר, קל וחומר שגם על המעשים הטובים.
וכאן אנחנו מגיעים לנושא שלמרות שמדברים עליו הרבה, לעניות דעתי לא מדברים עליו מספיק, היו צריכים לדבר עליו הרבה הרבה יותר: המחמאות.
אנשים נוטים להתייחס למחמאות בצורה שונה זה מזה. הן כשהם מקבלים אותן והן בהקשר להענקת מחמאות לזולת. יש אנשים שכשאתה מחמיא להם הם מסמיקים עד תנוכי אוזניהם ומשתתקים, אחרים מתפתלים בחוסר נעימות, יש כאלו שנוטים לבטל את המחמאה ולהקטין אותה, ויש אנשים בריאים בנפשם ושלמים בדעתם, שמסוגלים לקבל את המחאה בשתי ידיים פתוחות לרווחה ולומר: תודה רבה על המחמאה, חיממת לי את הלב".
אני לא מתיימר להיות פסיכולוג ואין לי שום כוונה לנסות ולהסביר מה הם תהליכי העומק שגורמים לאנשים להגיב כך או כך, אבל אני כן מרשה לעצמי לומר דבר אחד שאני חושב שאין חולק עליו! גם מי שמסמיק, גם מי שמתפתל בחוסר נעימות, גם מי שמנסה להקטין – גם הם נהנים מהמחמאה. אולי הם לא יודו בכך בפה מלא, אולי הם אפילו יטענו שזה ממש לא נכון, אבל משהו בתוכם מתרחב כשהוא מקבל מחמאה. הם לא ישכחו אותה כל כך מהר, אם המחמאה היתה מספיק טובה, היא תלווה אותם כל ימי חייהם!!! גם כשהם יהיו זקנים מופלגים שלא בהכרח זוכרים איזה יום היום – את המחמאה המוצלחת הם יזכרו היטב. היא תיצרב להם בלב ותלווה אותם עד זיבולא בתרייתא.
יבוא מנהל תלמוד תורה או בעל עסק או כל אחד אחר ויאמר לי, נו, מה לי ולמה שהשני יזכור. באת לשכנע אותי לעשות מעשי חסד? בסדר, חלוקת מחמאות זה בהחלט מעשה של חסד, אני חייב לעשות אותו דווקא עם המלמדים שעובדים אצלי בתלמוד התורה? אני יכול לתת מחמאות למי שיושב לידי בבית הכנסת, אני יכול לתת מחמאות להורים של ילדים שלומדים אצלי בת"ת, או לנהג שלי שלוקח אותי במסירות למחוז חפצי בכל עת שאני מבקש ממנו… למה דווקא למלמדים?
התשובה היא שהוא צודק, צריכים לתת מחמאות לכולם. אבל אם יש שכל בקדקודו, הוא יחפש הזדמנויות כדי להחמיא למלמדים שלו, שבלעדיהם ה'חיידר' שלו לא אותו דבר! ולא רק בגלל חסד או בגלל הכרת הטוב, אלא זה פשוט עניין של כדאיות. אתה רוצה מלמדים מוצלחים? תחמיא להם!
ואני אספר לכם סיפור שממש בדידי הווא עובדא!
היה זה בפעם הראשונה שנהייתי מלמד תינוקות. נכנסתי תחילה כממלא מקום, ובסופו של דבר המילוי מקום הזה התארך והפך לקבוע. באמצע היו כמה חודשים של אי ודאות, לא ידעתי אם המנהל מרוצה ממני או לא, כל בוקר באתי לעבודה בחשש גדול ועם לחץ נורא ואיום, כן מרוצים או לא מרוצים ממני?
מאוד רציתי להצליח במלאכת הקודש הזאת, כי הבנתי שאני איאלץ לשלוח ידי במקצוע כלשהו לפרנסה, ורציתי מאוד שזה דווקא על ידי זיכוי הרבים.
אחרי תקופה הגיעה אסיפת הורים. באו ההורים, ראו את האברכצ'יק הצעיר שנהיה המלמד של הילד שלהם בגלל שהמלמד הוותיק שאמור היה ללמד אותם נאלץ לפרוש במפתיע, כולם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש בניסיון להעריך מה אני 'שווה', ולאחר מכן נכנסו לחדר המנהל כדי לשוחח גם איתו לשמוע את ההתרשמות שלו ולהעיר את ההערות שלהם על המלמד או על ההסעה או על כל דבר אחר, כך היה מקובל שם.
בסיומה של אסיפת ההורים, יצאתי הביתה עייף ומותש. המנהל עבר על ידי, וזרק לי כבדרך אגב הערה: "עמרם! המניות שלך עלו היום!!!".
אנחת רווחה השתחררה ממני, הרגשתי נפלא. מרוצים ממני! איזה יופי! כל הדרך הביתה התאפקתי כדי לא לצעוד בצעדי ריקוד באמצע הרחוב. למחרת בבוקר באתי לעבודה כמו אריה! נתתי לילדים את כל הנשמה שלי, במשך מספר חודשים הרגשתי שהעבודה שלי טובה יותר ואיכותית יותר בזכות המשפט הבודד הזה. כמובן שכשאני עבדתי עם יותר ביטחון ויותר התלהבות, ההשקעה ניכרה בצורה טובה יותר על הילדים וממילא הגיעו עוד מחמאות שהעלו אותי על דרך המלך. כל זה בזכות המחמאה הראשונה שניתנה ממש כבדרך אגב, והתניעה את התהליך הזה.
ואני שואל אתכם, אם אותו מנהל היה יודע כמה שמהמחאה שלו יכולה לקדם אותי בעבודה ולקדם את התלמידים עצמם, האם הוא היה נותן לי אותה כבדרך אגב, או שהוא היה יוצא לקראתי בתופים ובמחולות כדי להחמיא לי???
**
אני לא רוצה לכתוב על הצד השלילי של העניין, אבל רק כדי לסבר את האוזן איך נראה ההיפך מזה אספר עוד מעשה, שגם הוא בדידי הווא עובדא, בחיידר אחר שבו עבדתי. הייתי אומנם מלמד עם ניסיון אבל באותו החיידר הייתי חדש, וכמו בפעם הראשונה גם כאן חיכיתי לראות אם המנהל מרוצה ממני או לא, אבל הוא היה קמצן גדול, לא החמיא לי או למלמדים אחרים.
כשהתקרבה אסיפת ההורים הייתי מתוח, קיוויתי מאוד שההורים יבואו ויגידו עלי דברים טובים, סוף סוף אקבל אישור שמרוצים ממני במקום העבודה החדש.
הגיעה אסיפת ההורים, הם באו והלכו, נכנסו למנהל ואמרו מה שאמרו. כשהסתיימה אסיפת ההורים כבר לא יכולתי להתאפק, דפקתי על דלת המנהל ושאלתי אותו: "נו… מה אומרים ההורים??? מרוצים ממני?".
המנהל השיב לי ביבושת שהוא עוד לא יודע. הוא רשם הכל בקלסר שלו, שאני איכנס אליו מחר בצהרים ונעבור ביחד על כל ההערות כדי לבדוק מה ההורים אומרים.
אין צורך לתאר את ההרגשה שלי באותו לילה וביום המחרת עד לפגישה הגורלית עם המנהל. ישבנו שם, הוא פתח את הקלסר וקראנו ביחד את ההערות. אבא א' אומר שהמלמד הרב בינעט הוא מחנך משכמו ומעלה ורואים שהילד הולך בשמחה לחיידר כל בוקר. אבא ב' אומר שהרב'ה בינעט הוא ממש מלמד מצוין, מאוד מרוצים ממנו. אבא ג' אומר שאשתו ביקשה ממנו למסור למנהל באופן אישי שהם מאוד מרוצים מהמלמד החדש והוא ממש עושה את עבודתו נאמנה. אבא ד' מספר שהבן שלו מאוד שמח ללכת כל בוקר לחיידר, הוא לא יודע למה אבל אולי זה בזכות המלמד החדש…
כמובן שגם ביקורת לא נעדרה, היה אחד שאמר שצריכים אולי להגיד לי להחליף מקומות בכיתה כי הבן שלו נמוך ויושב מאחורה, ולא נעים לו לבקש ממני ועוד כמה הערות נקודתיות.
סיימנו לקרוא את כל התגובות של ההורים עלי, והמנהל אומר לי: "טוב אני רואה שב"ה ההורים מרוצים פחות או יותר, אין הערות מיוחדות. בסדר…". הוא סגר את הקלסר, ואני הבנתי שהפגישה הגיעה אל סיומה…
יצאתי משם ברגשות מעורבים. קודם כל רווח לי, לפני כן חשבתי שהוא קיבל עלי ביקורת לא טובה והייתי בלחץ גדול, ב"ה הלחץ ירד אני מבין שהביקורת היתה טובה. אבל הוא לא אמר לי מילה טובה אחת! קיבלתי כאלו שבחים ומחמאות ומה המנהל אומר לי: "ההורים מרוצים פחות או יותר".
הייתי צריך להתחזק ולהתאמץ מאוד מאוד כדי שהיחס הזה לא יפגע בעבודה שלי. ואני שואל אתכם שוב, לא חבל??? עבדת קשה, הקמת חיידר בעשר אצבעות, בנית בניין עם כיתות מרווחות, מיזוג אוויר, ריהוט, קישוטי כיתה. יש גנן שמנקה ומסדר את החצר כדי שיהיה לילדים נעים לבוא בבוקר לחיידר, הלכת לחפש וגם מצאת מלמדים טובים ומצלחים, על כך אחד מהם ביררת כאילו זה שידוך לבן היחיד שלך, אתה משלם להם משכורות כל חודש, עשית כל מה שצריך כדי שיהיה לך החיידר הכי מוצלח בעולם.
כל כך קשה לך להוציא מהפה מחמאה? כל כך קשה לך לטפוח למלמד על השכם ולומר לו: "יופי, אתה עושה עבודה טובה?". את ה'מכה בפטיש' הזה אתה לא מסוגל לעשות, ועל ידי כך אתה פוגע בתוצאות ובתנובה, למרות כל ההשקעה העצומה שהשקעת. לא חבל???
**
סיפר לי חבר שעובד שנים רבות כמלמד, שבשנה הראשונה שלו בעבודה, היה לו סיפור מעניין. וכך הוא סיפר:
בתקופה הראשונה היה לי די קשה עם משמעת. הילדים מאוד אהבו אותי ואני אהבתי את העבודה ואת התלמידים, אבל דווקא בגלל שהייתי כזה נחמד ואהוב, הם הרשו לעצמם להפריע קצת, ואני לא היה לי לב להעניש ילדים בחומרה, כך שההפרעות לפעמים יצאו קצת משליטה.
באחת הפעמים סיימנו פרק במשניות, והילדים חגגו את הסיום בפרץ של שמחה. הם דפקו על השולחנות, חלקם בפראות, היו כמה שצרחו, ואני דווקא איפשרתי להם. למה לא? שיוציאו את המרץ כמה דקות, יירגעו ונמשיך לפרק הבא בהתלהבות. לא ראיתי בזה כל פסול.
והנה אני שם לב שכמה ילדים מסמנים לי משהו עם היד ועם העיניים, הם מסמנים לי לכיוון הדלת שהיתה סגורה. אני מנסה להבין למה הם רומזים ולמה הם לא אומרים את זה בצורה ברורה, ואז קלטתי שהם מסמנים לי שהם רואים מהחלון של הכיתה שהמנהל עומד מאחורי הדלת ומקשיב למה שקורה בפנים.
הרגשתי שהדם מתרוקן מגופי. נתפסתי בקלקלתי! אני נותן לילדים לחגוג באמצע השיעור בצורה לא מקובלת, והמנהל שיודע עוד קודם לכן שהמשמעת אצלי קצת רופפת, מקבל עכשיו המחשה מה קורה כשמחזיקים כזה מלמד בחיידר.
ניסיתי לחשוב מה אני יכול לעשות? להשתיק עכשיו את הילדים בגלל שהמנהל עומד בחוץ? זה לא חינוכי ולא מקצועי, זה משדר להם חולשה נוראה של המלמד, וגם חוסר אמינות, כאילו אני מרמה את המנהל יחד איתם. לא בא בחשבון.
אמרתי לעצמי, שיחגגו הלאה. אם ייכנס המנהל אני אקבל אותו בחיוך, ככל שאצליח לחייך, ואסביר לו שאנחנו חוגגים סיום של פרק משניות. לא מתאים לו? שיגיד לילדים שזה לא מקובל. מה אני יכול לעשות?
בתוכי התחוללה סערה של ממש, אבל הצלחתי לשמור על ארשת פנים שלווה, ישבתי בשקט מתוח עד שהילדים נרגעו, ואז אמרתי להם: "יופי ילדים, שמחנו בשמחת התורה. אבל איך אנחנו יכולים לדעת אם זו באמת שמחת התורה או שסתם השתוללנו? זה תלוי איך ממשיכים מכאן, אם עכשיו נמשיך ללמוד בשמחה והתלהבות, אות היא שהשמחה היתה שמחה של תורה. אבל אם חלילה ההשתוללות הזאת תגרום להסחת דעת מהלימוד שאחריה, סימן שזאת לא שמחה כשרה…".
כמובן שאחרי כזאת הקדמה כל הילדים שקעו בלימוד משניות, גם אני שקעתי בלימוד יחד איתם, אמרנו את המשנה ביחד, הסברתי אותה, ושוב אמרנו כולם ביחד בקול גדול ובניגון נפלא. שכחתי שבכלל היה את הסיפור עם המנהל.
אחרי חמש דקות המנהל נכנס לכיתה…
התברר לי למפרע שכל הזמן הזה הוא עמד שם, חיכה וחיכה עד שמצא את הזמן הנכון להיכנס לכיתה כדי לגרום לי להרגיש טוב שהוא נכנס בזמן שכולם לומדים בצורה כל כך נפלאה.
הוא לא ידע שהילדים שמו לב שהוא בחוץ, וכמובן שהוא לא ידע שהם רמזו לי על כך… "אתם שומעים ילדים", אמר להם, "אני עברתי כאן במסדרון, ואני שומע אתכם לומדים בכזאת התלהבות, בכזה חשק. לא יכולתי להתאפק, הייתי חייב להיכנס כדי להגיד לכם שזכיתם שיש לכם מלמד מאוד מיוחד שיודע ללמד במתיקות נפלאה, ולהחדיר בכם את המתיקות של לימוד התורה. אני מציע לכל ילד שיש לו שכל לנצל את הזמן, לא תמיד יהיו לכם כאלו מלמדים מיוחדים!".
עד כאן הסיפור שהיה. הוסיף ידידי, בעל המעשה ואמר לי: "דע לך שההתנהלות הזאת של המנהל שחיכה בחוץ כדי למצוא רגע טוב שבו הוא יוכל להחמיא לי לעיני תלמידי, זה מה שעשה אותי מלמד מוצלח! זה נתן לי ביטחון, זה נתן לי חשק להשקיע בעבודה. עברו מאז כבר שנים רבות ואני עדיין אסיר תודה למנהל הזה, שהוא איש חינוך אמיתי, וידע איך לבנות אותי כדי שאהיה מחנך בעצמי".