הגאון הצדיק רבי משה שוואב זצ"ל מנהלה הרוחני של גייטסהד, נסע בבחרותו לאלול לראות את ישיבת מיר בפולין. בעת שהותו במיר התעוררה שאלת עתידו. אביו היגר לאנגליה ופתח עסק, ובזקנותו לא היה מי שיעזור לו. מחד רצה ר' משה להישאר בישיבה ומאידך דאג מאד להוריו שהלכו והזקינו.
בדילמה זו עברו עליו הימים הנוראים בישיבת מיר. כשהגיע ליל שמחת תורה, שהיה ידוע בישיבות ליטא כיום של חדווה רוחנית נעלית, ובישיבת מיר רבי ירוחם העלה את הבחורים לפסגות גבוהות ביום זה, רקד הבחור משה שוואב עם ספר התורה בידו סביב הבימה, ובאותו רגע גמלה בליבו ההחלטה שהוא את בית המדרש לא עוזב, אלא שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. והתפלל שיתנו לו מן השמים את הכוחות להתגבר על המפריעים העומדים בדרכו.
אחרי החג, לפני שהספיק לכתוב להוריו ולבקש את הסכמתם להמשיך ללמוד בישיבה, ניגש אליו תלמיד חכם בן ברנוביץ' ואמר לו: "בליל שמחת תורה בא אלי בחלום זקן שביקש ממני לומר לבחור משה שוואב: 'משיב הרוח' – מושיב הרוחניות, 'ומוריד הגשם' – מוריד הגשמיות. כשחזר החלום ונשנה נסעתי מברנוביץ' למיר לספר לך זאת". לפי תיאור אותו איש, הזקן היה סבו של ר' משה, החבר רבי אברהם ארלנגר זצ"ל. ר' משה כתב את סיפור החלום להוריו, וההסכמה לא איחרה מלהגיע.
(מוסף שבת קודש, פרשת נח תשע"ב)