שאלה: בחור ישיבה קיבל על עצמו שבימי בין הזמנים ישתדל בלימוד הגמרא ואף ביום עמוס כמו קעמפ וזיץ למיניהם עכ"פ לא יפחות מדף גמרא וגדר בעצמו שלא יאכל ארוחת ערב לפני שלומד דף גמרא, והנה יום אחד שהיה עמוס בתוכניות נטל את ידיו לארוחת ערב ונזכר שעדין לא למד דף גמרא, מה יעשה כעת האם יטעום מעט או שילך ללמוד ואז יהיה ברכת נט"י לחינם, ומה הדין אם כבר ברך המוציא ונזכר קודם שטעם שצריך ללמוד דף גמרא אם יטעום מעט כדי שלא תהא ברכתו לבטלה או אסור לו לטעום מחמת נדרו.
תשובה: הנה אם היה אחר נט"י קודם ברכת המוציא מבואר בסי' קס"ו שיש ליזהר שלא להפסיק בין נטילה להמוציא, אך באופן זה שמחוייב לקיים נדרו נראה שילמוד קודם את הדף ואח"כ יאכל ובלבד שלא יסיח דעתו, לכן ראוי שיקח את הגמ' וילמד על שולחנו באופן שדעתו לאכול וכך לא יפסיד את ברכת הנטילה.
אכן כשנזכר אחר הברכה בזה שי איסור ברכה לבטלה, והנה מצאנו לאחד קדוש מדבר הרב שדי חמד (בכרך י' תשובה סי' ה') שדבר בזה האיש אשר נדר להתענות עד שישנה פרקו, ושר של שכחה גבר עליו ובירך ואח"כ נזכר מה עליו לעשות, והביא מדברי גדולי האחרונים כמה דרכים בזה.
דרך ראשונה שילמוד ולא הוי הפסק כמו שמותר לומר גביל לתורי שיתנו אוכל לבהמה כיון שאסור לאכול לפני הבהמה, ודן בזה ע"פ הרמא סי' רע"א ס"ה שמי שבירך המוציא ונזכר שלא עשה הבדלה יאכל תחילה כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ולא התירו כדין גביל לתורי ע"ש שהאריך בזה
הדרך השניה שיבלע מעט פחות מכשיעור שלא הפסיד תעניתו ואח"כ ילמוד, ודן בלשון הנדר אם היה איסור תענית או שקיבל ע"ע שלא יטעום שאז אסר על עצמו כל שהוא, וגם בדין תענית הקשה שקי"ל דחצי שיעור אסור מהת', וב"ד יש לדון אם בלשון ארוחת ערב נאסר טעימה או שיכול לטעום ואת מלא ארוחתו ישלים אחר לימודו, וכן הדעת נוטה.
הדרך השלישית שיסלק האוכל לצד אחד וישנה פרקו ואחר יאכל, וזה להמקילים שמותר לדבר בעוד האוכל בפיו קודם שיבלע.
הדרך הרביעית לשנות פרקו ע"י הרהור, דגם בהרהור מקיים מצות תלמוד תורה, ודן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולשון לימוד הוא להוציא בפה, והנה בנ"ד אם בשאר הימים אינו מקפיד להוציא בפיו רק סומך על עיונו והבנתו אחד בפה ואחד בלב, יש לו עצה ללמוד בהרהור ובלבד שיכוון לבו לשמים.
הדרך החמישית שירמוז לשלושה בני אדם העומדים אצלו שיתירו לו את נדרו ויפתחו בחרטה.
והטוב מכל אלו הדרכים אשר לא תידור, וכל דבר ומנהג טוב שיקבל עליו יתנה בפירוש שיהא בלי נדר לבל יכשל ח"ו בעוון נדרים.