הרב בנימין בירנצוייג
"אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָֽאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּֽי" (מח, כב)
במערכה של שדה הקרב, ידוע כי משתמשים בתחילה בכלי נשק המופעלים מרחוק כדי לרכך את האויב, ואח"כ כשמתקרבים פנים אל פנים משתמשים עם כלי הנשק האישיים.
בתורה כתוב כאן לכאורה ממש הפוך, הרי החרב משמשת לקרב של פנים מול פנים, ואילו הקשת משמשת למלחמה ממרחק, וא"כ מדוע התורה הפכה את הסדר? הרי היה צריך להיות כתוב שנלחם בהם בתחילה בקשתו – שירה עליהם חיצים מרחוק, ואח"כ כשהתקרבו אחד אל השני – נלחם בהם בחרבו פנים אל פנים?!
כותב התרגום, כי הפרוש של 'חרבי וקשתי' הוא 'בצלותי ובעותי' ותרגומו 'תפילתי ובקשתי', כלומר אין הכוונה כאן על מלחמה בשדה הקרב, אלא על מלחמה של תפילה ובקשה.
מעתה יתבאר לנו הפלא ופלא, הקדמת החרב לקשת במלאכת התפילה, כי הנה כבר ידוע כפי המבואר בספרים הקדושים, שמהות ותכלית התפילה אינה למלאות צרכי בני האדם בבקשותיהם, אלא תכלית התפילה היא 'אמונה וקרבת ה" והאמצעי להגיע לאמונה הכי מוחשית שיש, היא על ידי שאדם מתרגל לבקש כל יום שלוש פעמים את צרכיו הבסיסים מבורא העולם, ובזה הוא מרגיש שאין עוד מלבדו, והוא הזן מפרנס ומכלכל, מחייה וממית לכל הברואים!!
אמור! התפילה היא מצוות חיזוק האמונה, ובקשת הצרכים היא האמצעי להגיע לתכלית התפילה – אמונה!
מעתה נפלא! בפסוק זה מבוארת לנו צורת התפילה האמיתית, התכלית היא 'בחרבי' – תפילתי, תפילה זה אמונה, זה להרגיש הכי קרוב לבורא עולם, וכפי שכתב ה'מסילת ישרים', להרגיש שמדבר עם הקב"ה כדבר איש אל רעהו, וזה 'חרבי' פנים אל פנים כביכול, והאמצעי לזה הוא 'בקשתי' – בקשתי, על ידי בקשת צרכיו של האדם!
כיצד מגיעים לתכלית התפילה שהיא האמונה?! רק אם האדם תחילה ניגש לתפילה 'בחרבי' – כדבר איש אל רעהו, ואז ממשיך 'בקשתי' לבקש צרכיו, רק ככה מגיעים לאמונה על ידי התפילה ובקשת צרכי האדם.
***
מעשה נורא שקרה עם מרן החזו"א: היה זה לפני 65 שנה, אחד מיקיר קרתא דירושלים, הרב נחמיה בקר ז"ל, נפקד בשעה טובה ומוצלחת בבן ראשון, שהפך אותו לאבא נרגש ומאושר. ההורים הביאו את בנם הקטן הביתה בהתרגשות ובשמחה, ונראה היה כי מעתה חייהם יהיו מאושרים עוד יותר, בזכות האוצר הקטן שהצטרף למשפחה הצעירה.
ואז הכל התחיל להסתבך. לפתע החלה היולדת לחוש שלא בטוב, והובלה לבית החולים. הרופאים בדקו והגיעו למסקנה שאין ברירה, אלא לבצע ניתוח דחוף באופן מיידי, כי הדבר כרוך בפיקוח נפש ממש. גם הרופא הנודע פרופ' שקולניק הסכים עם הקביעה הזו, והוסיף כי נראה שהניתוח יגרום שהיולדת לא תוכל ללדת עוד, ובנם הנולד להם יהיה בנם היחיד…
כששמע ר' נחמיה את הבשורה, הבין שלכאורה אין כאן שאלה, זה פיקוח נפש שדוחה הכל. אך כיון שמדובר בשאלה שיש לה השלכות לטווח ארוך והמשך הדורות, ביקש לנסוע לבני ברק לאורים ותומים – מרן החזו"א. הוא אמר זאת לפרופ' שקולניק, שהסכים להמתין קמעה בשומעו על דבר גדולתו של החזו"א.
באותם ימים הדרך ארכה כמעט 4 שעות, וכשהגיע ר' נחמיה לביתו של החזו"א – מיהר להכנס פנימה ומצא את החזו"א כשהוא נוטל ידיו לתפילת מנחה, ולנוכח דחיפות העניין ניגש והציג את השאלה בפני החזו"א.
החזו"א האזין לו בקשב רב, והשיב שהואיל והרופאים תמימי דעים שזו שאלה של פיקוח נפש, שאי עשיית הניתוח מסכן את חיי האם, הרי שאין מנוס מלבצע את הניתוח, ויפה שעה אחת קודם אף במחיר ההשלכות שיש לכך.
ר' נחמיה השיב ב'יישר כח' ופנה לאחור, ואז אומר לו החזו"א שיישאר לתפילת מנחה, כמובן שלא יסרב לבקשה, אף שהזמן היה לחוץ מאד מאד, להזדרז לעדכן את הרופאים בצורך לעשות את הניתוח מידית.
ואז, לאחר תפילת מנחה התרחשה תפנית לא צפוייה… לפתע פתאום, מיוזמתו, ניגש החזו"א לר' נחמיה, וביקש שיציג שוב את הצדדים של השאלה, ר' נחמיה הציג הצדדים, החזו"א הקשיב בקשב רב, כאילו שומעם לראשונה, ומיד פסק חד משמעית: "לא לבצע את הניתוח! בורא רפואות כבר יעזור. אל תרשה לרופאים לנתח!!"
בום! ר' נחמיה מתאושש קמעא, ופונה לחזו"א: "אולי לא הבנתי את הרב, הרי לפני מחצית השעה הרב ענה לי לעשות את הניתוח, פיקוח נפש, ועכשיו לא! מה נשתנה?!"
תשמעו מה ענה החזו"א? מילה אחת! "מנחה!!!"
המשיך ר' נחמיה לתמוה בפני החזו"א: "הרי הצגתי הדברים אותו דבר לפני מנחה ואחרי מנחה, מה נשתנה?!"
והשיב לו החזו"א: "את התשובה ההיא אמרתי לך קודם תפילת מנחה, והתשובה הנוכחית, היא לאחר תפילת מנחה. תפילת מנחה משנה תשובות!!"
מבהיל כל רעיון!
כמובן שהוא אץ רץ לנסוע לירושלים, והודיע לרופאים את תשובת החזו"א. הם נדהמו מהסיכון הנורא שהוא לוקח על עצמו, אך כיון שכבר התפרסם שמו של החזו"א ובקיאותו וחכמתו הרבה – הסכימו איתו.
יומיים אח"כ התברר דבר נורא! באותו יום שהאישה הייתה אמורה להיכנס לחדר הניתוחים, נכנס זיהום מסוכן מאד לחדר ניתוח, וכל מי שנותח באותו יום לא שרד, או שהסתבך מאד מצבו. האשה הזו ניצלה ונצלו חייה בתרתי.
היא האריכה ימים עד גיל 88 שנים, ובימי השבעה ספרו תשעת!!! בניה לר' אלימיילך בידרמן את הסיפור נורא ההוד הזה.
***
ראיתי בספר 'התעלות' על מרן הגרי"ש זצ"ל, שפעם נכנס אליו חתנו הרב זילברשטיין שליט"א, ושאלו כיצד אפשר לעזור למעוכבי שידוכים, שבאים אליו כ"כ הרבה וצרתם בפיהם ודמם בליבם, "מה עושים?", פנה בבקשת עצה מחמיו הגדול. ענה לו הרב אלישיב: "שיתפללו'!!!", שאלו הרב זילברשטיין: "וכי צריך לומר להם זאת? הרי שנים על גבי שנים הם בוכים ומתפללים, שלוש פעמים ביום, הולכים לכותל ולעמוקה ולמקומות הקדושים, הם מרגישים שהם צריכים סגולה וברכה מיוחדת מעבר לתפילה?". ענה הרב אלישיב: "שימשיכו להתפלל ויראו ישועות!".
הרב זילברשטיין, ניסה להבין מה כוונת הרב אלישיב, ולא עלתה בידו, בלית ברירה פנה למרן הרב שטיינמן זצוק"ל, סיפר לו את המעשה ושאלו מה הכוונה בזה? וכך ענה לו: "בספר מלכים מסופר על אישה אחת מנשי הנביאים שצעקה אל אלישע, הרד"ק מבאר שהיא צעקה מאתיים שישים וחמש צעקות ותפילות, כמנין אותיות 'צעקה', ולזה כיון הרב אלישיב, שימשיכו להתפלל ולא יתייאשו, כי לכל אחד נקבע בשמים סך התפילות שעליו להתפלל, ועל כן אין להתייאש מאף מצב באשר הוא, כי איננו יודעים מתי נשלים את מכסת התפילות הנצרכות לישועה. יתכן שמשהו יתפלל מאות תפילות והוא על סף ייאוש, כי מרגיש בלבו 'התפללתי והתפללתי וטרם נושעתי', אבל בעצם עומד הוא על סף הישועה כי קרובה היא לו מאד, יתכן שעליו להשלים שלוש או ארבע תפילות ויוושע".
אבל עדיין זה לא מתיישב כ"כ על הלב, למה באמת כך נקבע? הרי כבר בתפילות הראשונות אדם שפך את דם ליבו על מילות התפילה, כמה דמעות כמה בכי….
ראיתי שמביאים בזה (בשם ספר 'דברי שאול') קצת הסבר שמתקבל על הלב. כתוב בגמרא (ברכות לב, ב): "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה"". וכתב הרמב"ן: מה הכוונה שיחזור ויתפלל? אלא שיש אדם שאין לו זכות שתגרום לתפילתו להתקבל מכל מקום, עצם עמידתו להתפלל ובטחונו שהקב"ה שומע תפילה, הרי היא הזכות שתועיל לתפילתו להתקבל!
מבהיל! כח התפילה הוא האמונה! עצם זה שאדם שלא נענה בתפילתו נעמד להתפלל שוב, מראה כי ניגש לתפילה במהותה האמיתית, והיינו חיזוק האמונה, אז ודאי ייוושע. וכמו שמובא בשם מרן החזו"א, שהישועה מגיעה לאדם כשנמצא על סף ייאוש, כשמרגיש שאין מי שיעזור לו, ושם מבטחו בבורא העולם – אז צומחת הישועה, כן סגולת התפילה, אם אדם מתפלל ומכוון בזה לחזק אמונתו בה' ויודע שהכל ממנו ורק ממנו, ממילא תפילתו מגיעה לתכליתה והוא ייוושע בתפילתו.
הרי מעתה יתיישב על לב תשובת גדולי ישראל: "תתפלל!", והיינו לא סתם 'תבקש' בנוסח של בקשת צרכים, 'תתפלל' – כפי שצריכה להיות תפילה, שעל ידה תתחזק באמונה שרק ממנו תבוא הישועה, ואז בע"ה תיוושע! עצם זה שמוסיף אתה להתפלל, ומבין שהכל ממנו ורק ממנו- זה יביא בסוף את הישועה!