מאת: הרב ישראל היימן
"והיו לכם הערים למקלט" (ל"ה, י"ב)
לכל מי שמתעסק עם בעלי תשובה, מזדמן להיפגש עם סיפורים מעין אלו. השגחה פרטית מיוחדת או תפילה ממעמקי הלב, באיזו סיטואציה של חיים ומוות, שהביאו להתקרבות ולחזרה בתשובה שלימה. אלו סיפורים שכבר התרגלנו אליהם, ומופיעים בעלונים ובספרים וחלקם ידועים עד מאד.
בסיפור אחד כזה, מוזר ופחות שגרתי, נתקלתי לפני מספר שנים, והוא הביא אותי לתובנה עמוקה שקשורה לפרשתנו.
הסיפור הוא אמיתי לגמרי, רק את השם שיניתי. נקרא לו יואב. הוא בא מבית אמיד ומבוסס שלא חסר בו כלום. הוריו מצליחנים ובעלי מעמד, והוא גדל עם כפית של שמנת בפה. אבל יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף… ישנם דברים שהם מתנת חינם מבורא כל עולמים, ולא משנה מה שתעשה או מה יהיה המעמד שלך – אם לא קיבלת אותם – אין לך דרך לרכוש אותם בשום צורה.
אני מתכוון למנת משכל וכישורי חיים.
יואב לא היה טיפש חלילה. הוא לא היה חכם. וזה הספיק.
השילוב הזה של חוסר חכמה ואינטליגנציה רגשית וחברתית, עם ריבוי הכסף וכל הפינוקים שהורעפו עליו, הספיק כדי שחבריו לכיתה, שלא היה בהם משהו מהיהדות, ימצאו את הדרך להתעמר בו. לרוב בלי ידיעתו בכלל…
מדובר כמובן על בית ספר בו לא מקיימים מסיבת חומש לילדים, ומסילת ישרים הוא שֵם בלתי מוכר בעליל לאף אחד מילדי בית הספר…
חבריו של יואב ניצלו אותו, ואפילו קצת עשקו אותו. הם הרבו להשתמש בו, בצעצועיו ובכספו, בעיקר דרך מה שלא היה לו – דהיינו תמימותו המופלגת.
כל זה לא היה כל כך נורא בשלב ראשון ובכיתות הנמוכות. עם גדילתם של הנערים השיטות השתכללו. יואב לא הבין איך דווקא הוא, ש'מפנק' כל כך את חבריו, יכול לסבול מהם ולקבל בתמורה מעשים נלוזים כאלו. הוא הצליח להסתכסך ולהשלים עם כל הכיתה, בתורנות אחת לחודש בערך, ושיטות הסחיטה והנכלוליות רק הלכו וגדלו.
לו יצויר שהיה מדובר בנערים בעלי מינימום של יראת שמים – כל זה כמובן לא היה קורה, אבל כאשר נערים אלו לא חונכו על ברכי התורה ומוסריה, אלא על ערכי האגואיזם והאנוכיות – המצב החריף והלך.
לא היה ליואב למי לספר. הוריו שהיו עסוקים עד למעלה מראשם בצבירה של הון ומעמד, לא ידעו לעשות כלום חוץ מלתת לו עוד ועוד כסף ומתנות, בשביל לנחם אותו וגם כדי לשחד את החברים בכיתה. הוא מעולם לא האשים אותם. הם לא הבינו שפה אחרת.
יואב הפך לילד ממורמר, עצוב ושקט, הוא הסתגר בינו לבין עצמו, והשתדל רק לא להפריע לאף אחד ולמשוך מה שפחות תשומת לב.
יום אחד, כשהוא בן 13 בסך הכל, קראו לו החברים לטיול. יואב כבר הבין את מילת הקוד… הוא קנה שקיות עמוסות של ממתקים, פיצוחים ושתיה לכל החבר'ה, והם יצאו ברכב של אח של אחד הילדים ל'טיול'…
נדלג כאן לרגע שמונה חודשים מאוחר יותר. הכרתי את יואב בישיבה לבעלי תשובה, הוא נכנס אליה בלי שום מושג קלוש של תורה או לימוד. הוא היה יושב מול הגמרא ובוהה בה שעות בלי להבין מילה. חברותות התחלפו לידו בקצב, ואף אחד לא הצליח לגרום לו להבין ולהתקדם. אבל העקשנות שלו הייתה מפליאה, הוא לא וויתר לעצמו ולסובבים אותו, וניסה בכל דרך להיכנס לעניין ולהשתייך לישיבה ולהוויתה.
ביום מן הימים התיישבתי לידו בבית המדרש ההומה, וניסיתי לתהות על קנקנו. לנסות להבין מה בוער לו כל כך ולמה הוא מתעקש ללמוד בישיבה…
בתגובה לכל אלו הוא תיאר לי את כל האמור לעיל, ואז הסיפור הגיע אל הטיול ההוא.
"הם לקחו אותי ברכב מרחק נסיעה של כמעט שעה. בשלב מסוים עצרנו באמצע השומקום, החברים סיפרו לי על מסלול מרתק שהם תכננו, ואנחנו אמורים לרדת אליו ממש מכאן. 'זה לא מסוכן?', שאלתי. 'זה קרוב כאן לכפר ערבי, לאיפה המסלול הזה לוקח?'
"'אל תדאג', הם הצטחקו. 'כבר תראה, הכל יהיה בסדר!'…
"גם דקה אחרי זה, כשהם הסתודדו והכריזו שהם שכחו משהו ברכב ושאחכה להם רגע, לא חשדתי בכלום. הם הלכו לרכב, ובמקום להוציא ממנו משהו – הם נכנסו אליו בעצמם, ונעלמו תוך שניות לכביש הקרוב. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לחשוב. הטלפון, בקבוק המים וכל מה שהיה לי – נשארו ברכב, והייתי בטוח שהם מארגנים לי עוד איזה תעלול, וכבר הם יחזרו לצחוק עלי ועל תמימותי. לקח לי חצי שעה ארוכה להבין, שהפעם התעלול קצת חרג מגבולות ההסתברות, ואני תקוע כאן לא רחוק מכפר שאין לי מושג אם הוא עוין או לא, והפעם אני חייב לעשות משהו אם חיי יקרים לי…
"עליתי לכיוון הכביש, ולראשונה מאז היותי ילד קטן – התחלתי לבכות בדמעות. הרגשתי נורא.
"האמת שלא ידעתי אפילו לאיזה כיוון ללכת, אבל התחלתי לצעוד לצד הכביש לכיוון ההפוך מהכפר, להתרחק ממנו מה שיותר. אחרי שעה של הליכה ארוכה אל הכלום, התחלתי להבין את המצב בו אני נמצא. קלטתי שאני הולך כאן בחום בלי מים, ולא יודע אפילו לאיפה… הרבה ברירות לא היו לי, טרמפים פחדתי לעצור, כי היו שם הרבה כאלו שאינם בני ברית, אז בהיגיון קר ומתוך תחושת הישרדות פשוט המשכתי ללכת.
"ארבע שעות ברצף צעדתי בשולי הכביש. כביש מהיר שאף אחד לא בדיוק מתעניין מה קורה בשוליו, וממילא אין אפשרות טכנית לעצור שם. הרגשתי סחרחורת, לא יכולתי להרשות לעצמי לעצור. אחרי עוד שעתיים של הליכה הרגשתי שכוחותי אוזלים. צעקתי מעומק הלב: 'ה' תציל אותי אני רוצה להגיע הביתה, אם אני ניצל מפה אני נכנס לישיבה!!'
"ואז התעלפתי בצד הדרך.
"כנראה הנפילה שלי משכה תשומת לב, ואשה אחת עצרה את הרכב, העירה אותי ונתנה לי לשתות. היא שאלה איפה אני גר ולקחה אותי הביתה.
"כמה חודשים עברו ואז החלטתי לממש את ההבטחה ולהיכנס לישיבה. עכשיו אתה מבין למה אפילו שאני לא כל כך מצליח כאן אני מתאמץ? אין לי ברירה אלא להישאר בישיבה!"…
האמת, כששמעתי ממנו את הסיפור הזה, או בכל פעם שאני שומע סיפורים כאלה של אנשים שהיו רחוקים מהקב"ה, ופתאום בעת צרה וצוקה נזכרו בו וממעמקים בקישו ממנו להיוושע – ונושעו מיד, תמיד התחושה שלי היא – למה לי זה לא קורה… למה אני – שמתפלל כל יום, מקיים מצוות ב"ה, זוכה ללמוד תורה ולהיות מחובר כל היום לריבונו של עולם – כשאני עומד בבית הכנסת ומבקש עוד איזה אלפיים שקל שיכנסו לחשבון הבנק, כי יש מחר צ'ק שיורד ואין לי מושג איך לכסות אותו, לא קורה איזה נס, ומיד אחרי התפילה מחכה לי איזה גביר לתת לי תרומה… מה כבר ביקשתי?? וכי התפילה שלי פחות חשובה מִשל אותו יהודי, שלכאורה פחות מְהַנֶּה את בוראי ויוצרי? למה התפילה שלו נענית בצורה מוחשית כל כך, ואני צריך להאמין שהכל לטובה?…
את התשובה להרגשה הזו מצאתי בפרשת השבוע:
נתאר לעצמנו את הבורח לעיר מקלט הקלאסי. הוא בסך הכל הלך לחטוב עצים לתומו ביער, כדי שיהיה איך לבשל לשבת הקרובה. העסק הסתבך בלי רצונו, לבריחה חפוזה לעיר מקלט כשהוא נמלט ממבקשי נפשו…
בבת אחת ללא הכנה מוקדמת הוא עוזב את משפחתו ואת סביבתו המוכרת. את העבודה ואת בית הכנסת. את החברותא הקבוע ואת המכולת בה הוא היה רגיל לקנות. בקיצור, בבת אחת החיים משתנים, והוא צריך להתחיל הכל מהתחלה ולא מבחירה…
ביום שישי הראשון לשהותו בעיר מקלט, דופקת על דלת הבקתה שלו אימו של הכהן הגדול, ומביאה לו את כל צרכי השבת וארוחות צהרים ארוזות לכל השבוע. באמת כל הכבוד…
מישהו חושב שבגלל זה הוא לא יתפלל לצאת מכאן, ואפילו במחיר חייו של הכהן הגדול?
החיים שלו נהרסו! הכל בבת אחת קיבל מפנה נוראי. הוא מוכרח לצאת מכאן מה שיותר מהר!!
מה יעזרו לו ארוחות? מה מועילה אימו של הכהן הגדול?
אלא, יש סוד אותו ידעה האמא של הכהן הגדול: תפילה מעומק לב, כשהמתפלל יודע שכל חייו תלויים בה בלבד, חוק טבע הוא שהיא תתקבל!! אם אדם מתפלל בצורה שהוא יודע שאין לו שום דבר להישען עליו, וכל פרט מהחיים שלו תלוי לו מנגד, והתפילה היא האופציה היחידה להינצל ולעלות על דרך המלך – ברור ופשוט שהתפילה תתקבל! כך ברא הקב"ה את העולם.
בששת ימי המעשה כאשר האדם נברא, הוא גילה עולם מופלא, רק שאין דרך להתקיים בו כי אין בו חיות. "ואדם אין לעבוד את האדמה". הוא הבין שאין לו שום קיום חוץ מהתפילה. והוא התפלל, ואז ירד גשם וצמחו האילנות והושפעה חיות לעולם. מאז הוטבע בבריאה הטבע הזה, שתפילה שעולה בצורה כזו פועלת בלי שום עכבות ומחיצות!
לעומת זאת, אדם שמתפלל אבל לא סומך במאת האחוזים על התפילה, אלא מרגיש שבתוך כלל ההשתדלויות שלו הוא גם פונה לקב"ה – שם לפעמים הוא עונה כן ולפעמים לא…
אימו של הכהן הגדול ידעה את הסוד הזה. היא ידעה שאדם חייו אינם חיים, והוא מתפלל כשכל חייו תלויים לו מנגד, התפילה הנוראית הזו למותו של הכהן הגדול תתקבל, אפילו שאין לה שום סיבה אמיתית, כי זה חוק טבע שתפילה בצורה הזו מתקבלת. היא הביאה להם אוכל והסבירה להם, שלפחות בזה הם מסודרים… היא שברה אצל הגולים את התחושה שהם תלויים רק על הבורא, ובכך קיוותה להועיל שהתפילה שלהם לא תהיה בצורתה המקורית…
כשראיתי את ההבנה הנפלאה הזו, הבנתי גם מה קורה עם אותם רחוקים, למה התפילה שלהם שמגיעה במצב כזה שחייהם תלויים להם מנגד, ואין להם על מי להישען בכלל אלא אך ורק על התפילה הזו – מתקבלת.
הבנתי גם למה כשאני מבקש על פרנסה ובריאות וכל שאר הצרכים שלי, לא תמיד אני רואה ישועות גלויות כאלו. כשתוך כדי התפילה נעשים חשבונות של לאיזה גמ"ח ללכת, או לאיזה רופא או עסקן או מקושר לפנות, זו לא אותה תפילה מקורית של הישענות מוחלטת עליו יתברך. אם נצליח להגיע לאותה רמה של תפילה, לאותה הבנה שאין לנו על מי להישען רק על הבורא והתפילה אליו, בוודאי שנראה בעין בשר את הישועה בכל נושא.