אם אתם מאלו שנוהגים לנצל את ימי בין הזמנים כדי לפסוע מעט במשעולי ההיסטוריה המפוארת של ארצנו הקדושה, לבקר במקומות הקדושים, בבתי כנסת עתיקים ובציוני צדיקים קדמונים, הסיפור דלהלן – אותו ראינו בספר הנפלא 'מקרבן לתורה' (מאוצרותיו של הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א – הגדה של פסח) – הוא ממש עבורכם.
בסערת מלחמת העולם השניה נמלטה ישיבת 'בית יוסף' במינסק לוילנא, בראשות ראש הישיבה הגאון רבי שמואל ויינטרוב זצ"ל. לאחר מכן, כשהשתלטו הקומוניסטים על ליטא ירדה הישיבה למחתרת והתפזרה בכמה עיירות.
לימים, כאשר בנסים הצליח ראש הישיבה לעלות לארץ הקודש, פגש יום אחד יהודי שהיה מראשי אחת הקהילות שאירחו את הישיבה. הודה לו הרב מאד על הכנסת האורחים באותה שעה קשה, שהיתה כרוכה בסיכון רב, אבל היתה לו גם שאלה: הוא התפלל שם, בבית הכנסת המקומי, וחש כזו הארה – שאפילו בתפילת הנעילה ביום הכיפורים לא חש כמותה!
חקר הלה: "הרב התפלל בספסל השני מהכניסה, ליד החלון מימין?"
"אכן", אשר הרב בפליאה.
סח האיש: "בילדותי לקחני אבי זקני לבית הכנסת. כשעברנו ליד הספסל השני הצביע לימין ואמר: קבלה בידינו, שכאשר ערך הגאון מוילנא זצ"ל גלות עבר דרך עיירתנו, והתפלל כאן מנחה, ליד החלון!"…
זהו שאמרו (רש"י בראשית כח, יז) שבהגיע יעקב אבינו לחרן נתן אל לבו: אפשר שעברתי על המקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו, ונתן דעתו לחזור! – אם התפללו בו אבותיו, קנה קדושה נוספת בכל תפילה ותפילה!
ואם כך לגבי בית כנסת בעיירה בחו"ל שהגר"א מווילנא התפלל בו תפילת מנחה אחת בודדת – מה נאמר אנו על בתי הכנסת העתיקים הפזורים ברחבי הגליל, בהם התפללו תנאים, אמוראים, צדיקים, גאונים, מקובלים וקדושי עליון? נקודה למחשבה, להרגשה, ולהתרגשות…