הנשיאים לא יצאו למלחמת מדין
לאחר שהכשילו בנות מדין את בני ישראל, ובתוכם את נשיא שבט שמעון – זמרי בן סלוא, אשר מת בחטאו, מצווה הקב"ה את משה לצאת למלחמה במדין: "נקום נקמת בני ישראל במדיינים" (במדבר לא, ב).
ואכן, בהמשך הפסוקים נאמר: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא ואת פנחס" (שם, ו).
ולכאורה תמוה: מדוע לא יצאו גם נשיאי ישראל למלחמה? והלא במקומות אחרים מצינו שנצטוו בעצמם לצאת, כמו למשל בשילוח המרגלים, במנין בני ישראל או בחלוקת הארץ.
כתב על כך בעל הטורים: "והנשיאים לא שלח עימהם, כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיאו".
כלומר, בזמן מלחמת מדין היה שבט שמעון מיותם מנשיאו, מחמת המעשה שאירע וסופו. וכדי שלא יתבייש בהיותו השבט היחיד ללא נשיא – הצטווה משה בעצמו לנקום במדיינים, ואילו הנשיאים לא נשלחו למלחמה.
תיבת 'נשיא' הושמטה בשלושה שבטים
בספרו "פני דוד" מזכיר החיד"א זיע"א מקום נוסף שבו באה לידי ביטוי הזהירות בכבודו של שבט שמעון, שאיבד את נשיאו:
בפרשת מסעי מפורטים שמות הנשיאים אשר הצטוו מאת ה' ועל ידי משה על נחלת הארץ, יחד עם אלעזר הכהן ויהושע בן נון, וכך נאמר שם: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד, לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן, וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי, לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד" (במדבר לד, יט-כג).
בשלושת השבטים שהוזכרו ראשונים – יהודה שמעון ובנימין – לא נכתבה המילה 'נשיא', ואילו בשאר כל השבטים המצוינים בהמשך, כן הוקדמה המילה 'נשיא' לשמו של נשיא השבט.
מדוע?
החיד"א מביא חמשה טעמים בשם רבי ניסים גאון, ביניהם:
יהודה הוא שבט המלכות, ולא נזקק לתואר נשיא, שהוא נמוך יותר ממלך; שבט בנימין זכה להיות אושפיזכיניה לשכינה הקדושה, שבית המקדש נבנה בחלקו; שבט שמעון לא הוזכר בו נשיא מחמת מה שאירע לנשיאו בסוף פרשת בלק.
וכתב החיד"א שארבעת הטעמים הקודמים שהזכיר הר"ן, הרי הם צודקים ונכונים, אך הקשר ביניהם לבין השמטת המילה 'נשיא', אינו מובן דיו.
אלא, מבאר החיד"א, אצל כולם הושמטה המילה מחמת חסרונו של נשיא שבט שמעון. אמנם רק לשמעון אכן לא היה נשיא, אך כדי שלא לביישו החסירה התורה תיבת 'נשיא' גם אצל יהודה – החשוב מכולם, שנאמר בו: "אתה יודוך אחיך", וגם אצל בנימין – שחשיבותו היתה בכך שזכה להיות אושפזכיניה לשכינה הקדושה.
אם אצל שבטים חשובים אלה לא מופיעה תיבת 'נשיא', הרי שאין בכך פחיתות כבוד לשבט שמעון שגם אצלו לא הוזכרה.
כך דקדקה התורה בכבודו של שבט מישראל!
לפום צערא אגרא
הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע היה אומר בשם אביו הרה"ק רבי יששכר דב זי"ע, שפעם אחת שמתאפקים ולא פוגעים בזולת ומונעים ממנו בושה וכלימה, שווה כשמונים וארבע תעניות. אבל ניתן לומר כי בדורנו העני, התאפקות אחת שווה ארבע פעמים שמונים וארבע, דהיינו שלוש מאות ושלושים ושש תעניות, שהן כאחד-עשר חודשי צום.
שכרו של הנוצר את לשונו בעת תרעומת כה גדול, מפני שכאשר האדם כועס על מאן דהו ויש לו ההזדמנות לפגוע בו קשות ולביישו, עליו לגייס בנפשו כוחות על טבעיים כדי להתאפק ולגבור על יצרו. בשעת חרון אף מוטל על האדם לפעול נגד תכונותיו, כדי שלא להוציא מפיו את המילים הקשות העומדות על לשונו. וכיון ש"לפום צערא אגרא", משלמים לו משמים שכר ללא גבול ומיצרים!
היום קשה מאד לצום, כל אחד יודע את תכונות נפשו, ובכל זאת היה רבנו הקדוש בעל ה"אמרי חיים" זי"ע אומר שעבור בנים טובים כדאי לו לאדם לצום. "אז פאר גיטע קינדער שאדט נישט אמאהל א תענית'ל". וידוע כי אביו של רבי אלעזר רוקח זצ"ל צם שבע שנים ברציפות כדי לזכות לבן גדול וקדוש כזה. אבל מי שאינו יכול להתענות בפועל, הרי לו עצה טובה לבנים טובים, שהוא דבר שנצרכת עבורו סייעתא דשמיא מיוחדת: אם וכאשר מישהו פוגע בנו, נתגבר על מידותינו ונשים מחסום לפינו. ובשמים ייחשב לנו הדבר כשלוש מאות שלושים ושש תעניות, המהוות סגולה לבנים צדיקים וטהורים.
בכמה מילים טובות ניתן לרפא שבורי לב!
בדורנו העני, עם ישראל כאוב ודווי, וכל אחד עמוס בצערו ובייסוריו. כל אחד סובר שבבית חברו מחייכים תדיר משמחה, אך אם רק יפתח את דלת זולתו, ייווכח כי מצבו של חברו גרוע ממצבו.
לדאבון הלב, המציאות מוכיחה כי ישנם אנשים שעל פי הופעתם החיצונית לא ניתן לחלום כמה צער וכאב עוברים עליהם – אם אלו צרות הגוף ואם תחלואי הנפש. אם זה דוחק בפרנסה ואם זה צער גידול בנים. הם נשמרים שצהלתם תהיה על פניהם, אך אבלם בלבם.
במה נוכל לסייע להם? כיצד נוכל לרפא את השבר שבלבם?
אומר דוד המלך עליו השלום: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים לד, יד טו).
ראשית "סור מרע" – שמור על פיך וסגור אותו במנעול, כי מילה רעה אחת יכולה לקרוע את לב האדם לגזרים וללוות אותו שנים ולעיתים אף למשך כל ימי חייו.
ולאחר מכן "ועשה טוב". כמה עולמות אפשר לבנות בכך שנוהגים כבוד זה בזה, לאו דווקא כלפי חבר, אלא אפילו כלפי כל יהודי באשר הוא. הצטווינו להידבק במידותיו של הקב"ה "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהילים קמז ג). ומכאן שגם אנו יכולים לרפא לבבות שבורים על ידי כמה מילים טובות שקולעות היישר למקום הנכון.
וכי יש איסור להחמיא לאדם שאיננו מכירים אותו לעומק? הלא בכמה מילים ספורות ניתן לחזק לבבות נשברים!
מה כל כך קשה להרים טלפון לאדם ששידך את אחד מצאצאיו ולומר לו: "אני מכיר את מחותנך, הוא אדם טוב וישר, ביתו ראוי ומכובד!" הלוא שיחת טלפון כעין זו דורשת דקות ספורות ומביאה תועלת עצומה. ניתן לשער כי לאחר מכן יתקשר המחותן למחותנו ויספר לו את אשר שמע עליו, ועל ידי כן תרבה אהבה ואחווה בישראל!
מדוע נשאר הרבי לשבות בעיירה
הרה"ק בעל ה"דברי יחזקאל" משינווא זיע"א נסע פעם לבקר באחת העיירות, והיה אמור לשהות בה עד יום רביעי בשבוע.
בבוקרו של יום רביעי, כאשר משמשיו בקודש ובני פמלייתו עשו את ההכנות לשוב לעירם, קרא להם והודיעם שבדעתו להישאר בעיירה עד לאחר השבת.
תמהו הגבאים על מה ולמה שינה הרבי את תוכניותיו והחליט להתעכב בעיירה, אך הרבי לא גילה להם את צפונות לבו, והדבר נותר כתעלומה בעיניהם.
מי ששמחו על החלטתו של הרבי היו, כמובן, בני העיירה. לאחר שכבר נערכו להיפרד בצער מן הרבי, מן השמים זיכו אותם לשהות במחיצת צדיק הדור עוד כמה ימים.
יום שבת קודש הגיע ובא. המוני בני העיירה התאספו בליל שבת קודש בבית המדרש הגדול להתפלל במחיצת הצדיק ולחזות בעבודת קדשו בעת עריכת השולחן הטהור אשר לפני ה'.
לאחר שזכו להתעלוּת נשגבה בליל שבת במחיצת הצדיק, שבו למחרת אל בית המדרש הגדול של העיירה והמתינו לבואו של הרבי. אך אז התברר להם שהרבי לא יבוא היום לבית מדרש זה. בבוקר יום השבת, עם שחר, קרא הרבי לגבאיו והודיעם כי הוא מתכוון להתפלל היום בבית הכנסת של החייטים…
הגבאים והמקורבים לא ירדו לסוף כוונתו של הרבי. כלום ראוי לנטוש את חשובי הקהל ופרנסי העיר הממתינים לצדיק בבית הכנסת הגדול, ובמקום זאת להתפלל במחיצת דלת העם?!
אך כיון שכך הורה להם הצדיק, בלא אומר ודברים מילאו את רצונו והוליכוהו לבית הכנסת של החייטים.
אולם פרנסי העיירה וחשובי הקהל לא ויתרו על השהות במחיצת הרבי. כששמעו שהרבי החליט לקבוע את תפילתו ביום השבת בבית הכנסת של החייטים, מיהרו לשרך את רגליהם מבית הכנסת הגדול לבית הכנסת הפשוט של החייטים שניצב בפאתי העיירה. אך בתוך תוכם נותרה הפליאה על מעשהו של הרבי, על מה ולמה בחר להתפלל עם דוקא עם דלת העם.
בעליית ה'מפטיר' התכבד חתן צעיר שאמור להינשא בשבוע הבא. ואז התרחש לנגד עיניהם מחזה מוזר: מיד כשפתח החתן לברך את ברכת התורה, התחיל הרבי להרעיש בקולו ולדפוק בידיו על השולחן ולרקוע ברגליו בקול רעש גדול, בלהט ובהתלהבות, משל הוא שרוי בעיצומה של תפילה נשגבה. וכל כך הרעיש בקולו ובדפיקותיו עד שלא נשמע קולו של החתן כלל. וכמעשהו בברכה ראשונה, כך מעשהו בברכה שניה ובברכות ההפטרה.
ויהי הדבר לפלא, על מה ולמה עשה כן הרבי. אולם ידעו כולם שאין להרהר אחר מעשי הצדיק כלום, וקיבלו את הדבר בדומיה.
לאחר התפילה נכנסו המקורבים אל הקודש פנימה ולא יכלו לעצור במילים, הם פנו אל הרבי ואמרו: "רבנו הגדול, הלוא תורה היא ולימוד אנו צריכים".
השיבם הצדיק ואמר להם: "הואיל ושאלתם, אגלה לכם. דעו כי מתחילה סברתי שאעזוב את המקום במועד, כפי שנקבע מראש. אולם זמן קצר לפני שהגיע המועד לעזוב את העיר נכנס אלי אחד מבני העיירה, יהודי פשוט, וסיפר לי בבכי תמרורים: 'בני הגיע לפרקו וזכה להשתדך עם בת טובים, ובשעה טובה עומד להינשא בשבוע הבא'".
תמהתי באוזניו: "אם כן עליך להודות לה' ולשמוח שמחה גדולה, ולמה תבכה?"
אמר האב: "בשבת הקרובה ייערך ה'אויפרוף', בני יעלה לתורה כמנהג החתנים ויתכבד ב'מפטיר'".
המשכתי לתמוה: "ומה בכך? הלא זהו מנהג ישראל מקדמא דנא".
ואז תינה האב את צרתו בפני: "מר עלי נפשו עד מאוד, מפני שבני יקירי אינו יודע קרוא וכתוב, כי בגלל עוניי לא היה בידי לשכור לו מלמד שילמדו קרוא וכתובֹ. עד היום, בחסדי שמים, הצלחתי להסתיר ממחותני את החסרון הזה. אך עתה לבי מלא פחד ודאגה אם חס ושלום יאזין המחותן לברכותיו העילגות של בני וייווכח בבורותו – השידוך עלול לרדת לטמיון, ואנה אנו באים"…
"כאבו נגע ללבי" – המשיך האדמו"ר – "הרגעתי אותו ואמרתי לו: 'אל דאגה, תנוח דעתך, אני מבטיחך שהכל יעבור בשלום, ובעזרת ה' בנך יחגוג את החתונה במועד ויזכה להקים בית נאמן בישראל'".
"באותה שעה" – אמר הרבי – "החלטתי להישאר לשבות בשבת בעיירה, כמובן בלי שאף אחד יידע את סיבת הדבר. בתפילת שחרית התעקשתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שבו החתן יעלה לתורה. כשעלה החתן לתורה ובירך את הברכות, הרעשתי בקולי, דפקתי בידי ורקעתי ברגלי, כדי שהמחותן לא ישמע את קולו ויתפוס אותו בקלונו".
"בחסדי שמים", סיים הרבי, "השגתי את מבוקשי, ועתה אפשר לעזוב את העיירה בנחת ובשלווה, בידיעה שזכינו להציל את כבודו של אדם למען יוכל להקים את ביתו לכבוד ולתפארת".
(רבי אהרון טויסיג שליט"א – כבודם של ישראל)